דיכאון אחרי לידה: "כשבתי נולדה קיבלתי סטירה לפנים"
לאחר שליאור רותם גורדון ילדה את בתה הבכורה היא פחדה שהילדה תבכה, שהיא תירדם עליה או שבעלה ייצא לקנות חלב וישאיר אותה לבד. החרדות לא פסקו גם במהלך היום ורק אחרי שנה היא הבינה מה עבר עליה. "צריך לדבר על התחושות כדי שאף אחת לא תרגיש יותר בודדה", היא מבקשת מאמהות
כשהבת הבכורה שלי נולדה, לא הרגשתי שנולדה גם אמא. לקח לאמא הזאת כמעט שנה לצאת לאוויר העולם. מעולם לא קראתי לזה דיכאון אחרי לידה, אבל ידעתי שעבר עליי משהו וידעתי שאת המסר שלי אני חייבת להעביר הלאה. את סיפור "אחרי הלידה" שלי אני מספרת לכל אמא שעומדת ללדת. תגידו שאני מלחיצה אותה סתם, תגידו שזאת הייתי רק אני, אבל עדיף לספר מאשר לשתוק.
אחרי הלידה של הבכורה שלי הרגשתי לבד, למרות שכולם היו מסביבי. הרגשתי כאילו שום דבר יותר לא יחזור להיות כשהיה. פחדתי מהלילות בחרדת אימה. שהיא לא תישן, שאני ארדם עליה ושלא אצליח להרגיע אותה. פחדתי שרובי ייצא מהבית, גם אם רק לרגע, לקנות חלב כי אם היא תבכה מה אעשה איתה? החרדות היו חלק מהיום שלי. הן לא עזבו אותי ולא יצאו מראש.
לכתבות וטורים נוספים היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
אני, ליאור, כן? החזקה והאיתנה. שהכל קטן עליי, שהכל אני מצליחה. אני שרציתי להיות אמא, שההריון היה לגמרי מתוכנן, שחיכיתי רק לראות את הפרצוף שלה ושהכל היה לי ברור מראש. אני שיש לי אח קטן ואחיינים, ששמרתי על ילדים בעבר, שחלום חיי היה להיות גננת. אני קיבלתי חתיכת סטירה לפנים.
"פחדתי מהצל של עצמי"
הייתי מוקפת באהבה - בבעל שאין שני לו, במשפחה, בחברים שרק רצו להגיע ולעזור. ולא ידעתי אפילו להגיד להם במה כי לא הייתי צריכה שיעשו לי כלים או כביסה (טוב, אולי גם). למזלי הגדול, חברה טובה ונפלאה ילדה כמה חודשים לפני, וגם אותה ליוו תחושות דומות. היא הבינה והכילה כל דבר שיצא לי מהפה, ועוד מכרה שפעם כתבה לי, עוד לפניי הלידה, שאני יכולה לפנות, אז פניתי בדמעות בהודעה בפייסבוק ומאז אנחנו חברות טובות.
החלטתי להוציא את עצמי בכוח מהבית, לחפש עוד אמהות כמוני. קבוצה של אמהות שהכרתי בפורום הריון לפניי הלידה, נפגשה והחלטתי ללכת, למרות שלא הכרתי אף אחת, למרות שפחדתי מהצל של עצמי. היציאה הזאת לוותה גם היא בפחד ובחרדה - "אם היא תבכה בנסיעה, אם לא אצליח להרדים אותה, אם ואם ואם", והראש לא יודע מנוחה.
מאותה קבוצה הכרתי חברות נפש שליוו אותי בכל חופשת הלידה, והתחושה שאני לא לבד בקושי, בחוסר הידיעה של מה שאני עושה, בחוסר ההכרות עם עצמי, היא שעזרה לי לצאת מהכל. אני חושבת שרק אחרי שנה (!) הדברים התחילו להרגיש לי נורמליים שוב. כלומר, כבר בגיל חצי שנה הרגשתי שאני מבינה מה אני עושה, אבל רק בגיל שנה של בתי שיר הרגשתי שחזרתי לעצמי, שאני שוב מכירה את מי שאני ואת הרגשות שלי.
אולי יעניין אותך גם:
- "מהשנייה שבני נולד ראיתי בעיניו שמשהו לא בסדר"
- שיטות פשוטות שיעזרו לתינוק להתפתח
- דיכאון אחרי לידה: הדכדוך שלא עובר
היום אם תראו אותי עם הילדות והביטחון שלי איתן, לא תוכלו להאמין בכלל שזה מה שעברתי, שבהתחלה לא ידעתי מי אני ואיך להיות אמא. בדיוק בגלל זה אני לא שותקת וחושפת כאן בחשיפה גדולה. רק עבור הסיכוי שיש בין הקוראות כרגע או יהיו בין חברותי בעתיד מישהי שיש לה כל מיני תחושות בלב, שחושבת שהיא לבד, שמרגישה שהעולם המשיך בלעדיה.
אני כאן. אני כאן לספר לך איך אני הרגשתי, ואני כאן לספר לך איך זה מרגיש אחרי חודש, חצי שנה, שנתיים וגם חמש. אני כאן בשבילך. כל שעה. אל תהססי. ואני קוראת לכל האמהות שקוראות אותי - לא לשתוק, לא להסתיר מחברה שצפויה ללדת, לספר לה מה לך היה ולהכין אותה שהכל בסדר ולגיטימי. שהיא לא צריכה להבהל מעצמה וגם להכין אותה מה השלב בו היא כבר צריכה לדעת לבקש עזרה.
גם אם אתן רואות אותה מתקתקת הכל בלי בעיה, תשאלו אותה איך היא מרגישה. פתחו את הלב אחת לשנייה. שאף אחת לא תהיה יותר לבד.
הכותבת היא אמא לשתי בנות בגילאי חמש ושנתיים
תסמינים של דיכאון אחרי לידה:
לפנייה לכתב/ת 
