אלכוהול הורג, אבל בקטע מוזר
שמעתם פעם על הדוב השיכור שהרג בעלים של פאב רוסי, או על המלך שעלה בלהבות לאחר שנעטף בפשתן ספוג ברנדי? לאורך ההיסטוריה התרחשו לא מעט מקרי מוות מוזרים כתוצאה מניהול מערכת יחסים לא נבונה במיוחד עם אלכוהול. לפניכם 11 מקרי מוות מפורסמים ומוזרים בחסות משקאות משכרים
קרן הרצח של מייקל מאלוי
מייקל מאלוי היה אלכוהוליסט חסר בית, שהתגורר בניו יורק במהלך שנות ה-20 של המאה הקודמת. כנופייה של חמישה גברים החליטה להנפיק פוליסת ביטוח על חייו של מאלוי, בטרם ירצחו אותו ויאספו את כספו כמוטבים.
הרצח המפורסם כונה בזמנו "קרן הרצח" (Murder Trust) - חברי הכנופייה ידעו שמאלוי אלכוהוליסט, ועל כן החליטו לתת לו לשתות את עצמו למוות. אחד מן הקושרים החזיק בבר ונתן לו יד חופשית ללגום כאוות נפשו במשך כמה ימים.
אולם מאלוי המשיך להגיע יום אחר יום ושתה בחינם - והרבה. כשהכנופייה השכילה להבין שהתוכנית נכשלה, החליטו חבריה להשתמש בתוכנית המגירה ולהרעיל את המשקאות שלו בנוזל לרדיאטור, בטרפנטין וברעל עכברים. אבל גם כל אלה לא הצליחו להשפיע על מאלוי, וזה המשיך להגיע כל יום לשתות בבר.
בייאוש רב, חברי הכנופייה החלו לספק לו אוכל מורעל: צדפות טבולות במתנול, כריכים מעוטרים בסרדינים שעבר זמנם ורעל חולדות. אחרי שגם כל זה נכשל, הם איבדו סבלנות. ערב אחד, לאחר שהתעלף מרוב שיכרון, הם השליכו את גופתו על ערימת שלג בתקווה שיקפא. להפתעתם, מאלוי נכנס למחרת לפאב, כאילו לא קרה כלום.
כשהם נעים בין תסכול אדיר לשיגעון, אחד מחברי קרן הרצח החליט לדרוס את מאלוי עם המונית שלו. ניחשתם נכון: מאלוי לא נהרג, ורק התאשפז בבית החולים למשך שלושה שבועות. החבורה סירבה לוותר, וכאשר מאלוי חזר לפאב בפעם המי יודע כמה, הם נתנו לו להתעלף משכרות, וחיברו לפיו צינור גז רעיל. הפעם הוא מת תוך דקות ספורות.
הכנופייה ביקשה 61,000 דולר מכספי הביטוח על חייו, אולם לאחר מכן כולם הגיעו לכיסא החשמלי, כאשר אחד מבני החבורה לא הצליח להתאפק, והתפאר על מעשיהם ברחבי פאבים שונים בעיר. נו, אתם יודעים - נכנס יין יצא סוד.
ג'ורג' פלנטג'נט, דוכס קלרנס
ג'ורג' פלנטג'נט היה אחיהם של המלך אדוארד הרביעי וריצ'רד השלישי, והוא מת בטרם עת בשנת 1478. לאחר שזמם נגד אחיו קשר (שאם היה מצליח, היה מביא להכתרתו של ג'ורג' עצמו כמלך אנגליה), הורשע הדוכס בעוון בגידה ונידון למוות.
בעוד עבריינים רגילים שהורשעו בתקופתו הוצאו להורג בעריפת ראש, הדוכס נודע כחובב כהילים, ומשאלתו האחרונה הייתה כי יוטבע בכוח בחבית של יין ממותק מזן מלבזיה - המשקה החביב עליו. לפני שנים אחדות הוצאה גופתו מקברה, ואכן הוכח שראשו לא נערף, אולם קשה היה להוכיח שסיבת המוות הייתה טביעה משכרת.
תושבי שכונת המצוקה בלונדון
כאילו החיים לא היו קשים מספיק עבור תושבי לונדון העניים במהלך המאה ה-19, רבים מהקבצנים המרודים שהתגוררו סביב שכונת סנט גיילס נפלו קורבן לתאונה הרסנית של מבשלה, שהתרחשה באוקטובר 1814.
אחת מהספקיות הגדולות ביותר של בירה בזמנו הייתה מבשלת "נעלי הסוס", ששכנה בפינת טוטנהם קורט ורחוב אוקספורד. ביום הטרגדיה, מיכל תסיסה בנפח המקביל כיום ל-3,550 חביות בירה, התפוצץ, ככל הנראה בשל חישוקי מתכת אכולים.
גל צונאמי של הנוזל פוצץ את כל החביות הסמוכות לו, ובסך הכל, כ-1.4 מיליון ליטרים של בירה הציפו את רחובות לונדון בגל בגובה של כמעט 5 מטרים. למרבה המזל, בזמן הזה תושבים רבים היו בעבודה ולא בבית, אבל מספר האנשים שחיו במרתפים נלכדו. הדיווח הרשמי היה ששמונה נשים נהרגו בתאונה, שני בתים נהרסו כליל, כולל כמה פאבים ברחוב. מאז המקרה, הבירה זאת כבר לא מיוצרת יותר.
אסון הדבשה של בוסטון
במקרה די דומה, אסון הדבשה (מולסה) של בוסטון התרחש בשכונות הצפוניות של בוסטון שבמסצ'וסטס, ארצות הברית, במזקקה של Purity Distilling Company ב-15 בינואר 1919. באותה תקופה, דבשה הייתה הממתיק העיקרי בצפון אמריקה, והשתמשו בה כמרכיב בדברי מתיקה, ובעיקר להכנת רום.
מיכל התססה בגובה 15 מטרים, שהכיל 9,500,000 ליטר של דבשה התפוצץ. הפיצוץ היה כה חזק, עד שקורות של מסילת ברזל מוגבהת סמוכה נקרעו, ורכבת נזרקה ממסילתה. מספר בניינים באזור קרסו גם הם בעקבות הפיצוץ.
הדבשה זרמה מהמיכל ההרוס בצונאמי בגובה בין 2.5 ל-4.5 מטרים, במהירות של 566 קילומטר לשעה ובכוח של 20,000 ק"ג/מטר. 21 אנשים נהרגו ו-150 נפצעו תחת גל הדבשה שמחץ, חנק ובישל רבים מהנפגעים עד מוות. עבודות הניקיון נמשכו שבועיים, והשתתפו בהן מעל 300 איש, במהלכן קורצפה הדבשה מאבני הרחוב, מהתיאטראות, מהעסקים, מהמכוניות ומהבתים. הנמל היה צבוע בחום עד הקיץ.
המזקקה שילמה מיליון דולר דמי נזיקין (מקביל למאה מיליון דולר היום), באחת מהתביעות היצוגיות הראשונות במסצ'וסטס. אבל סיבת התאונה לא התבררה עד היום. אחת ההשערות היא שהמיכל מולא מעבר לקיבולתו בשל הבהילות לייצר כוהל לפני אישור חוק היובש. השערה אחרת היא שהמיכל הושפע מעליית הטמפרטורות החריגה באותו יום: הטמפרטורה עלתה מ-17° מתחת לאפס ל-4° בפרק זמן קצר. ביטוי שגור כיום אצל הבוסטונאים הגרים סמוך לנמל, כי ביום קיץ מהביל, האוויר מבושם כמו ריחה המתוק של הדבשה.
שירתו האחרונה של לי באי
לי באי היה משורר שחי בין 701 ל-762 לספירה, וזכה להערכה גבוהה משושלת טאנג ששלטה בסין באותה התקופה. במהלך חייו יצר יותר מ -1,100 שירים שתיארו את חייו, את המציאות החברתית ואת רוח השושלת הקיסרית. בין המפורסמים בשיריו היו "התעוררות ממצב שכרות ביום אביב", "הדרך הקשה לשוּ" ו"מחשבת לילה שקט", שעדיין משמשים כשירי חובה לתלמידי בתי הספר בסין.
לבאי הייתה חיבה רבה לכהילים, ובעת ששט ושתה לשוכרה על סירה, ניסה לנשק את בבואת הירח, נפל מהסיפון וטבע. למרבה האירוניה, אחד משיריו נקרא "שותה לבד תחת הירח".
שארל השני, מלך נווארה
שארל השני, הידוע גם בשם "צ'ארלס הרע", היה מלך הממלכה הספרדית נווארה בעת ימי הביניים ורוזן אוורה, בן לשושלת צרפתית ושחקן מרכזי במלחמת מאה השנים בין צרפת לאנגליה, תוך שהחליף נאמנויות רבות בין הצדדים, מתוך מטרה לקדם את ענייניו שלו. הוא חי בין 1332 ל-1387, טרם סופו הטראגי בגיל 54.
ביום בהיר אחד, ללא כל הודעה מוקדמת, נפל המלך למיטה ולא היה מסוגל להשתמש באיבריו. הרופא ייעץ לו להתעטף מכף רגל ועד ראש בבד פשתן טבול בברנדי. אחת המשרתות קיבעה את הבד הקושר אותו בצווארו, אך במקום לחתוך את קצה החוט הנותר במספריים, היא השתמשה בנר כדי לחמם ולחתוך את החוט וגרמה לשריפה גדולה תוך שניות ספורות.
המשרתת ברחה מהחדר בצעקות ועזבה את המלך בעודו עולה בלהבות ונשרף בחיים. כיוון שהיה מלך רע, רבים מתושבי הממלכה יצאו באותו היום במחולות, וחגגו, כמובן, עם ברנדי.
ג'ו באדי קיין והנחש
כשמשחקים בכדור, לא מומלץ להחליף את הכדור בנחש אפעה – כפי שגילה תושב אלבמה, ארצות הברית, בשנת 1995. ג'ו באדי קיין, בן 35, מת לאחר הילולת משקאות שהובילה למשחק "לתפוס את האפעה". קיין וידיד נוסף טלטלו וזרקו את הזוחל, כשהנחש - באופן לא מפתיע, נשך את שניהם. החבר שרד, אבל קיין מת מדום לב תוך פחות משעה.
כתבה בחדשות משנת 1995 הזכירה: "השניים היו שיכורים כשמצאו את הנחש והחלו לשחק בו. השניים תפסו את הנחש בזנבו, עזבו ותפסו שוב". זיכרו: הכדור הוא עגול - הנחש - לא.
וודקה לכל דוב
אירוע זה התרחש בשנת 1891, כאשר משפחה רוסית מצאה את מותה בידי דוב שיכור. על פי העדויות, אדם שחי בעיירה הרוסית וילנה, קיבל במתנה חיית מחמד - דוב. מי שהעניק לו במתנה את החיה המסוכנת הבטיח לו שהדוב מאולף, ולא הזכיר כלל שהדוב הוא למעשה חובב גדול של וודקה. האיש המוזר קיבל את המתנה המוזרה ולקח את הדוב לביתו.
יום אחד, התפרץ הדוב לבית מרזח סמוך לביתו של האיש המאמץ, ולגם לשוכרה מחבית הוודקה שעמדה במרכז הפאב. בעל בית המרזח ניסה להתנגד, אבל הדוב היה חסר סבלנות למצב רוח של מארחו ולשירות שקיבל.
הדוב השיכור הרג את בעל הפאב, לא לפני שעשה את אותו הדבר לשני בניו ולכלתו. תושבי הכפר סיפרו שמצאו את החיה השיכורה ישנה בתוך שלולית של דם ואלכוהול, ובנקודה זו בדיוק גם נורתה. מסקנה: לא דובים ולא וודקה.
ג'ק דניאל
לא מעט שמועות ואגדות סופרו על ג'ק דניאל, שאולי שמו בכלל ג'ספר ניוטון. דניאל, שנודע כמייסד מזקקת הוויסקי המפורסמת מטנסי, נולד בשנת 1846, ובמהלך חייו השיק את מה שנחשב כיום כאחד ממותגי הוויסקי הנמכרים בעולם.
דניאל היה בן למשפחה בת 13 ילדים ממוצא וולשי. מכיוון שהוא מעולם לא התחתן ולא היו לו ילדים, הוא לקח את האחיין האהוב עליו - לאם מוטלו, תחת חסותו. מוטלו, אשר היה לו כישרון בתחום הזיקוק, הפך במהרה לאחראי על כל הנהלת החשבונות של המזקקה.
בשנת 1907, בעקבות התדרדרות במצב בריאותו, מסר דניאל את המזקקה לאחיינו. הוא נפטר ב-1911 מהרעלת דם, בעקבות זיהום ברגלו. הזיהום נוצר בבוהן הרגל, אותה פצע דניאל באחד הבקרים המוקדמים כשהגיע לעבודה שיכור. דניאל בעט בחוזקה בכספת שבמשרדו, כיוון שלא הצליח לפתוח אותה. מקורביו מספרים כי הוא תמיד התקשה לזכור את צופן המנעול.
פיטר קראס, אשר כתב את הביוגרפיה אודות דניאל בשנת 2004: "דם וויסקי: חייו ותקופתו של ג'ק דניאלס", קובע כי הסיפור הזה לא בהכרח נכון. עם זאת, התקרית הפכה מאוחר יותר לנושאו של פוסטר שיווקי שפורסם בלונדון אנדרגראונד בינואר 2006, ונשא את הכתובת: "מוסר השכל: לעולם אל תלך לעבודה מוקדם".
והנה עוד כמה סוגים של וויסקי ששווה להכיר:
כריסיפוס מסולי
כריסיפוס מסולי היה פילוסוף יווני נערץ שחי בשנת 207 לפני הספירה, והיה אחד המומחים באסכולה הסטואית - בית ספר לפילוסופיה הבוחן את הקשר בין דטרמיניזם קוסמי ובין אדם לחירותו. כריסיפוס נהג לכתוב הרבה (אומרים שלא פחות מחמש מאות שורות ליום), אך מתוך כ-700 חיבוריו לא שרד דבר, מלבד קטעים אחדים הנכללים בכתביהם של סופרים אחרים.
עם זאת, הפילוסוף היווני זכור לא בזכות תרומתו לתחום האתיקה והפילוסופיה, אלא דווקא בשל נסיבות מותו. יש שני סיפורים על כך, ושניהם קשורים ליין: לפי אחד מהם, כריסיפוס שתה יין במשתה קורבן, נהיה מטושטש ומת לאחר חמישה ימים. לפי סיפור אחר, הוא ראה חמור שיכור אוכל תאנים, וביקש מאישה זקנה להשקות את החמור ביין כדי "לשטוף את התאנים", ומת תוך שהוא מתפקע מצחוק על בדיחתו שלו. מכאן, כנראה, הגיע הביטוי, מת מצחוק.
יעל ויהודית
לפי המקרא, סיסרא היה שר צבאו של יבין מלך כנען, ופיקד על צבא עמו הכנעני במלחמה שהתנהלה נגד אחדים משבטי ישראל. צבא סיסרא הובס, וסיסרא העייף נמלט רגלית משדה הקרב, ומצא מקלט באוהלה של יעל, אשת חבר הקיני.
אף שביקש מים, השקתה אותו יעל בחלב, המתינה שיירדם, ותקעה את יתד האוהל אל תוך רקתו של סיסרא, והרגה אותו. יעל הפכה לגיבורת תרבות ולמודל לחיקוי. אגב, זהו גם השם החמישי הכי נפוץ לילדות שנולדו בשנת 2016.
סיפור גבורתה של יהודית, הקשור לחג החנוכה, ידוע פחות. שכן, ספר יהודית שייך ל"ספרים החיצוניים", שנכתבו לאחר חתימת התנ"ך ולא נכללו בו. לפי המסופר, הולופרנס - שר צבאו של נבוכדנצר, פלש לישראל במסע כיבושיו, כשפניו מועדות לעיר ירושלים. בני ישראל, שחששו שהולופרנס יגיע לירושלים ויטמא את המקדש, הוציאו צו מיוחד לערי הצפון לעצור אותו בדרכו.
כתגובה החליט הולופרנס להטיל מצור על העיר "בתוליה" בצפון השומרון. לאחר שמלאי המים אזל ותושבי העיר איבדו תקווה, הם החליטו להמתין עוד חמישה ימים לישועת האל, ואם זו לא תגיע, להיכנע. אך יהודית, שהייתה אלמנה יפיפייה, עשירה ובת למשפחת כהנים מפורסמת, לא נכנעה.
יהודית קיבלה את אישור המועצה ויצאה בדרכה למחנה הולופרנס. במחנה טענה יהודית כי גורל היהודים בעיר נחרץ לאבדון, וביקשה את חסותו של הולופרנס. חייליו של הולופרנס נשבו ביופייה של יהודית, הוקסמו מאופייה והאמינו בכנות כוונותיה. גם הולופרנס, שנשבה בקסמיה, איפשר לה לעשות ככל העולה על רוחה בשטח המחנה.
כמה ימים לאחר מכן ארגן הולופנס משתה, אליו הזמין את יהודית במטרה לפתותה. במהלך המשתה נשארו הולופרנס ויהודית לבד, והולופרנס היטיב ליבו במאכלי חלב וגבינה שהביאה עימה יהודית. מליחות הגבינה הגבירה את צימאונו של הולופרנס והוא הרבה לשתות יין.
לאחר זמן לא רב השתכר הולופרנס לגמרי, נפל על מיטתו ושקע בתרדמה עמוקה. במכת חרב מהירה אחת הסירה יהודית את ראשו מעליו, ושבה אל העיר כשהיא נושאת אותו בתרמילה. עם בוקר, כשגילו חייליו של הולופרנס את גופתו נאחזו בהלה גדולה, נמלטו מהמקום, והעיר "בתוליה" הכריזה על ניצחונה במלחמה. גל גדות, גרסת התנ"ך.
