יש תקווה: ביקור בשוק התקווה
התבלינים המרגשים, המאפייה עם הספינג', המרק התימני, העמבה בגיגיות הענקיות, הגוז'גיז'ה הבוכרי וגם לא מעט זיכרונות ילדות שהתנפצו לרסיסים: השף גיא גמזו מבקר בשוק התקווה וחוזר עם המלצות
כשהייתי ילד ואימא שלי הייתה צריכה עזרה בקניות, רק ארבע מילים הקימו אותי מהספה: בוריק, ביצה ומיץ ירוק. גדלתי בשכונת תל כביר והשוק שלנו היה שוק התקווה. הייתי נוסע לשם עם אימא, הולך אחריה, סוחב לה את השקיות, ובתמורה הייתי מקבל בוריק ישר מהשמן, פריך וקראנצ'י מבחוץ, מלא בביצה רכה בפנים. תמיד הצטרפה לזה, כמובן, גם כוס מיץ בצבע שאין אותו בטבע, בטעם שנרקח במעבדה. בוודאות. יאמי יאמי.
עם הזיכרון הזה בראש ושיר נוסטלגי בלב, יצאתי בצהריים המוקדמים כדי לעשות סיבוב, ולברר מה חדש בשוק ילדותי (האמת: זה היה בעיקר כדי לאכול בוריק ביצה ולשתות מיץ ירוק). הטבחים שלי, ששמעו לאן אני הולך, יצאו מהחורים שלהם, ולא היה אחד שלא ביקש משהו טעים. הבטחתי שאחשוב עליהם.
רוצים לקרוא עוד? לטור הקודם של גיא גמזו: ביקור בשוק רמלה
כשהגעתי לשכונה התברר לי די מהר שזה לא בדיוק מה שזכרתי. נתחיל מהטוב: השוק שופץ ונראה מיליון דולר. יש רצפה, יש קירוי, הכל מואר ומסודר ונקי, מי שבא לשם כדי לקנות ירקות בטח מבסוט. בכניסה נמצאת "מאפיית הסאלוף", מוסד ותיק ושווה בתחום הפחמימות התימניות. בדיוק יצא מגש קובנה כשהגעתי, והריח היה משגע.
בשוק התקווה היו מאז ומתמיד תימנים, מרוקאים, טריפוליטאים ועירקים, ובשנות השמונים הגיעו גם הבוכרים והוסיפו טעמים מיוחדים משלהם. רע זה לא יכול להיות. הלכתי על השדרה המרכזית של השוק ושלחתי מבטים חומדים לצדדים, לראות איזה אוכל רחוב יש לשוק להציע לי. באופן מפתיע, על השדרה המרכזית לא היה כלום, עד שהגעתי לדוכן של הבוריק.
טוב מראה עיניים - הביקור של השף גיא גמזו בשוק התקווה:
בדוכן הזה שם גיליתי דבר נורא: הבוריק ז"ל, עכשיו יש שם סמבוסק. קניתי בכל זאת סמבוסק חומוס, ושמחתי לראות שהמיץ הירוק חי ובועט. "אם תשתה את הכוס הגדולה לא יהיו לך בעיות בלילה עם אשתך", שידלו אותי בטענה שמדובר במתכון סודי עם סגולות בריאותיות קסומות.
אני חייב להודות שזה היה מפתה, אבל הלוק הכימיקלי הוביל אותי לקחת בכל זאת לגלות אחריות ולקנות כוס קטנה. אל תשאלו אותי איזה טעם יש לזה כי אני לא ממש בטוח שיש לזה הגדרה חוץ מ"כמה טעים ככה לא בריא". הסמבוסק היה נחמד, אבל הניסיונות שלי להתעקש ולהבין לאן נעלם הבוריק כנראה עצבנו מאוד את הסוחרים, ששלחו אותי "למטה בהמשך", לדוכן שבכלל לא קיים.
הבנתי את הרמז וירדתי מהשדרה המרכזית לסמטאות שבצדדים. התחלתי ממרכז הקובות. למקום הזה יש שני צדדים - בצד אחד דוכן קטן שמציג את הקובות שאפשר לאכול בעמידה - קובה אורז, בורגול, סולת ועוד.
בצד האחר יש מסעדה עם מראות על הקירות ותמונות של מפורסמים שביקרו במקום, ושם אפשר לשבת ולאכול כל קובה שחלמתם עליה: קובה סלק, קובה חמוסתה ומה לא.
אחד המוסדות הוותיקים בשכונה הוא תבליני "נעמה". בתור ילד השפע שם היה בלתי נתפס, ורציתי לדעת אם המקום עדיין כל כך שופע ועדיין יצליח לרגש, גם כשגדולים. שמחתי לגלות שכן. שורות על גבי שורות של תאים וקופסאות עם כל סוגי הממתקים, קישוטי העוגות, העוגיות והתבלינים שבעולם עדיין מפעילים את הקסם המוכר.
משם המשכתי ל"מאפיית לחם בוכרי", שבה מציעים, באופן מפתיע, לחם בוכרי, ומאפים בוכריים מדהימים.
הלחם המדובר עגול, קריספי ומבריק מבחוץ ואוורירי מבפנים. אופים אותו בתנור שהוא בעצם חדר, בהצמדה לקיר. עשרות כיכרות בכל נגלה. מדי פעם מתיזים לתוך התנור מים כדי לייצר את הקרום הקריספי והמבריק שמסביב.
יש פה גם נוניטקי, לחם קשה ומחורר כמו מצה, שנפרס מגליל בצק ענקי, אבל גולת הכותרת האמיתית של המאפיה הזאת זה הגוז'גיז'ה, מאפה ממולא, שאפשר לקבל במילוי דלעת או במילוי כבש ובצל. זה טעים פחד, ומזכיר לי את השכנה שהיתה להורים שלי שהיתה מכינה לנו כאלה בשישי. אם תבואו מוקדם בבוקר ותבקשו יפה, יכול להיות שיתנו לכם לראות את התנור בפעולה.
אחרי הגוז'גיז'ה רציתי משהו מתוק, ובמאפיית "כהן יחזקאל ובניו" מצאתי את זה: המאפיה הזאת מספקת פיתות לחלק מהשיפודיות בשוק, ותאמינו לי - מה שטוב לשיפודיות טוב גם לכם, אבל אני באתי בשביל הספינג' הענקי שיצא בדיוק מהשמן. אין שום צליל בעולם הזה שעושה תיאבון יותר מהצליל של בצק שנטבל בשמן חם.
עכשיו רציתי גם מרק בשר וידעתי איפה אני רוצה לאכול אותו. בדרך לשם עברתי ליד "מעדניית אמיגה", שיש להם עמבה מטורפת המונחת בגיגיות ענקיות. המלצה: אם אתם מצלמים תיזהרו שלא יפול לכם הפלאפון לעמבה.
ולמרק - תימנים זו עדה בלתי נפרדת משוק התקווה. כילד היה לי חבר תימני שאבא שלו היה מזמין אותנו לקידוש עם יין שהוא היה עושה בעצמו. בשביל ילד בן 16.5 זה היה משקה שאחרי כוס אחת ממנו הייתי מדבר עם אלוהים.
בשלב הזה הבנתי שבשביל מרק תימני אני מוכן להמשיך לאכול, למרות שאני כבר שבע. במסעדת "האחים בועז" מגישים את אחד המרקים הכי טעימים שאכלתי בחיים שלי. מי שגדל על זה יכול לצפות לחזור לילדות: הוא מגיע עם סחוג חריף למות וחילבה, ואפשר לבקש פיתה או לחוח בצד.
יצאתי לרגע מהשוק כדי להספיג את החריף בפלודה. פלודה זה משקה פרסי שעשוי ממי ורדים ואטריות אורז שנמסות בפה, כמו מלבי אוורירי ומרענן שכזה.
שתיתי אותו ב"מלבי של יקיר", שזה קיוסק קטנטן שמציע כל מיני מתוקים שאתם אולי מכירים מהבית וכבר אי אפשר כל כך לקנות כמו סוטלץ' ובזליקו.
מפוצץ, עמדתי מחוץ לשוק והרגשתי מוזר. פעם הייתי עומד פה שעות בתור בשביל פיתה של בוסי, והיום התורים האלה עברו לאייל שני, שלקח את הטעמים שנולדו כאן לרמת החייל. אולי באתי ביום רגוע, אבל לרגע לא הבנתי איפה המוני האנשים שציפיתי למצוא פה. גם הפרצופים קצת הזדקנו, ורוב הפרצופים הצעירים היו זרים.
נזכרתי שהייתי רגיל להיכנס לשוק הזה ולהיסחף בסערה עם הריחות, התורים והצעקות. אולי זה השיפוץ, אולי התושבים החדשים בשכונה, אולי זה אני. ואולי הכל ביחד. אבל מה שזה לא יהיה, זה עשה אותי קצת עצוב, ופתאום הרגשתי קצת זקן. כשחזרתי למסעדה הבנתי שמרוב מחשבות שכחתי להביא לטבחים משהו לאכול. בפעם הבאה, מבטיח.