"קאב קם": נפתח הבר התאילנדי החדש בתל אביב
עם קבלות של 20 שנה, פתח השבוע הצוות של מסעדת "בית תאילנדי" את "קאב קם", בר שלא מתחנף לחך של חובבי האלכוהול שרוצים את האוכל המדויק ליד הדרינק שלהם. ריאיון עם יריב מלילי, האיש שבגיל 22 אכל לב של באפלו ומאז דוהר עם סכין בין השיניים
"זו הייתה הפעם הראשונה שהייתי בקאב קם", הוא מחייך, "שזו מילה נרדפת לחגיגה, לכיף, לאלכוהול, לאוכל, לבלגן. זו לא תחושה. זו אמירה. זה סטייט אוף מיינד: כשאני אומר שעכשיו אני נכנס לקאב קם זה לשנות מצב תודעה. וזה קורה ברגע".
מלילי היה אז תייר ישראלי צעיר שהתאהב בטירוף בלק התאילנדית, והלך אחריה עד לכפר הולדתה באיסאן, בצפון מזרח תאילנד, בלי לדעת מילה אחת בתאית או לנחש איזה מבחן קבלה מחכה לו. "ביום הראשון שהגענו כולם רצו שהנשים שלהם יראו אותי. אף אחד שם לא ראה זר בחיים שלו. אבל נוצרה הרמוניה מדהימה, ומהר מאוד לקחו אותי לקאב קם".
כלומר?
"קאב קם תמיד כולל אלכוהול ואוכל, והיידה — אז הם לקחו אותי לשחיטה של בפאלו. זה דבר עצום. שוקל בערך טון. ואני פאקינג ילד. רוצה לעזור. לרצות. מסתכלים עליך. אתה לא יכול סתם לעמוד. עשו לי אודישן! וכל הזמן מסתכלים עליך, כי לא יכול להיות שאתה תחזיק מעמד ליד כל הקשוחים האלה. והביס הראשון שנותנים לי הוא מהלב. (צועק) ככה! פשוט חותכים ונותנים לך. הצרפתים אוכלים סטייק טרטר שזה עם חארטה וביצה וחרדל. אני קיבלתי כבד חם! מהגוף! ועכשיו תבלע ותלעס את זה, כי כולם מסתכלים עליך".
לא להיט.
"עכשיו, 40 מעלות בחוץ. מוזגים לכולם וויסקי מקומי. ושתיתי אלכוהול בחיים שלי, אבל לא כזה אצטון. באמת, מסיר שומנים. וכל זה ביום הראשון שהגעתי — עכשיו מה תעשה?! לא תאכל? לא תשתה? כל המשפחה שלה מסתכלת עליך, על הלבנבן הזה. ועכשיו אתה צריך להחזיק מעמד. אז אתה שותה, נותן ביס בכבד. ושותה עוד. שבוע שלם אחרי זה עוד הרגשתי את זה בגרון. אבל היה אסור לי להקיא. (צוחק) כלומר, אני אסרתי על עצמי".
אז התקבלת?
"בואי נגיד שמאז הם קראו לי אחי".
בר במקום פיצרייה
שני עשורים אחרי מבחן האומץ ההוא, מלילי כבר לא חייב לאכול כבד חי, בשביל להוכיח מה הוא שווה: הוא כבר שנים אחד מהמסעדנים המצליחים בישראל, מהבודדים שזוכים להערכה עקבית — גם משפים וגם מקהל אכלנים נאמן. לאחרונה, "בית תאילנדי" שלו סגרה 20 שנות פעילות, הישג פנומנלי — שלא לומר נדיר — בסצנת המסעדנות המקומית והבוגדנית.
צפו ביריב מלילי מכין טום יאם גאי במסעדת "בית תאילנדי":
רק בשנים האחרונות, הוא מודה, העז לפנטז בזהירות על מסעדה נוספת. "אבל לא הייתי בטוח שאני מוכן. לא הרגשתי שיש לי מספיק ידע וניסיון לעשות עוד משהו בלי לפגוע ב'בית תאילנדי'".
ההזדמנות הראשונה הגיעה לפני כשנתיים בדמות חיים ונעמי (נאם) הורביץ, שהציעו למלילי לחבור למסעדה משותפת (כיום "ניטן תאי"). זה הסתיים לא יפה. "עם הורביץ הכל היה ספונטני. זה גם נגמר ספונטני. אמרתי שכנראה זו הקארמה וכנראה הגיע הזמן. לצערי זה לא צלח", הוא נאנח.
ונפרדתם כידידים?
"לא יודע אם אנחנו ידידים היום, בואי לא נייפה דברים, אנחנו פשוט כבר לא חברים. מה שבטוח הוא שבעקבות החוויה ההיא פחדתי פחות לנסות. כיום אני כבר יודע שיש לי המון ניסיון, יש לי חברים, משפחה, שותפים מקצועיים. כל אחד מאוד טוב בעבודה שלו".
בתור האיש הצנוע שהוא, מלילי נתן לנו לחכות יותר מדי. אבל השבוע הוא סוף־סוף השיק את הבייבי החדש שלו, שעורר באזז עוד לפני שנפתח: "קאב קם", בר שהוא החלום הרטוב של כל מי שאוהב לשתות כמה דברים טובים, לאכול כמה דברים טובים וחוזר חלילה.
וכמו תמיד אצל מלילי, הכל קרה במקרה. "שום דבר שאני מתכנן לא יוצא. לא תיכננתי לא את הילדים שלי, לא את אשתי, לא את הבית שאני גר בו, לא את מסעדת 'בית תאילנדי', ולא את 'קאב קם'. הכל אולי היה בראש, אבל רק כשזה בא לך — זה בא".
"בכלל רציתי לפתוח פיצרייה. זה הדליק אותי. זה עסק שלא צריך המון השגחה כי 'בית תאילנדי' דורש המון משאבים. אמרתי לעצמי, 'אוקיי, פיצה זה בצק, זו גבינה, קל לי לתפעל כזה מקום'. התחלנו לחפש מקום. נכנסנו. הסתכלתי ואמרתי רגע, זה בדיוק מה שרציתי. לא חושב שעברו שלוש דקות. לקחתי את אחד השותפים החוצה ואמרתי לו: 'זהו. זה הבר שלי. שום פיצה'".
רק עם אוכל נכון
קשה להסביר סטייל, קל מאוד לזהות אותו. ב"קאב קם" זה מתחיל מהעיצוב, שמשלב חומרים תעשייתיים עם ריהוט וחפצים מיובאים מתאילנד. את המקום עיצב האדריכל אורי בן־דרור, יחד עם מלילי וקבוצת השותפים שהרכיב מעובדים ותיקים ב"בית תאילנדי": איציק מנצור, המנכ"ל והמבוגר האחראי, איתמר ישראלי, מנהל המקום ("ובן הזקונים במשפחה עם בעיות שתייה") ויגאל בוכריס, קניין.
הקונספט, ששאוב מחוויית הקאב קם שמלילי מחבב, נשען על אלכוהול ומנות מהמטבח התאי שמשתדכות מושלם לחוויית השתייה. למשל נקניקיית בשר מתובלת וריחנית בעלה חסה, לביבות לברק בקארי אדום, עוף מטוגן לצד סלט פפאיה, שני סוגי מרקי טום יאם ושפע של פירות ים.
חלק גדול מהמנות מותאמות לשניים־שלושה ביסים, ויאללה, למנה ולדרינק הבא. הבר במקום כולל מגוון עצום של ספיריטים, כמו גם כ־50 סוגי יין. הקוקטיילים הם בכלל יציאה: למשל מרגריטה טום יאם, שמוגשת עם למון גראס וכוסברה, ואת המלח בשולי הכוס מחליפה תערובת חריפה של צ'ילי וגלנגל (פקעת ממשפחת הג'ינג'ר). "לפעמים אתה בא לשתות ורוצה למשוך את החוויה — וזה מה שאפשר לעשות, רק עם אוכל נכון".
תגדיר אוכל נכון.
"אוכל אגרסיבי. חזק. גס. מאוד חריף. גם מטוגן. גם בשר. כל מה שצריך כששותים אלכוהול. כי כשאתה שותה החך מתכהה, אתה לא יכול פתאום לאכול משהו אלגנטי. אז הוא חייב להיות חריף, מתובלן, דומיננטי. המון פינגר־פוד, שיהיה נוח לאכול או לחטוף מעל כתף של מישהו. זה אוכל שאתה משחק איתו כל הזמן. בחלק מהמנות התמתנו פה, כי אנחנו עדיין לא מכירים את הקהל, אבל חכו. אני יכול רק להגיד שבכמה ימים שאנחנו פתוחים גמרו לי את הצורה. רצו לטעום מהכל. איי דידנט סי איט קאמינג".
הכתבה פורסמה במוסף "24 שעות" מבית "ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
