אמנות משקמת לאחר שבץ מוחי
בגיל 59, באמצע החיים, לקה משה בשבץ מוחי. 12 שנים אחר כך, כשהצליח להתגבר על עשרות מכשולים, הוא אומר: "המאבק על השפיות ועל איכות חיים לא מסתיים לעולם"
בשיתוף עמותת נאמן
בגיל 59, באמצע החיים, לקה משה בשבץ מוחי. מאדם בריא, עובד, יוצר ופעיל למען הקהילה, הוא הפך לאדם נכה שנאלץ ללמוד כיצד לחיות מחדש עם פגיעה נוירולוגית ושיתוק.
היום, כשהוא בן 71 ומאחוריו 12 שנים של מאבק הוא הצליח להתגבר על עשרות מכשולים. "עם זאת", הוא אומר "המאבק על השפיות ועל איכות חיים לא מסתיים לעולם".
לצד עיסוקו בניתוחי דו"חות כלכליים, טיפח משה, מקיבוץ בצפון, את תחביב האמנות שדבק בו מאז ומתמיד.
הוא נהג לצייר בפחם ובעפרון, ליצור פסלים מדהימים והיה אחראי על בניית התפאורות בערבי התרבות בקיבוץ. זאת, לצד גידול משפחה והתנדבות בקהילה בה הוא חי. אלא שאת האידיליה הזאת ניפץ אירוע מוחי שבו לקה לפתע.
קראו עוד על החיים אחרי שבץ מוחי
הכל קרה בערב אחד
"ערב אחד חזרתי מהעבודה ויצאתי להליכה היומית", מספר משה. "חזרתי הביתה, ביצעתי כמה תרגילי התעמלות והתיישבתי לארוחת ערב עם אשתי. פתאום היא שאלה אותי למה הפה שלי עקום.
"לא הבנתי על מה היא מדברת, אבל היא התעקשה שאלך למראה לבדוק. הסתכלתי ולא ראיתי כלום. חזרתי לשולחן ושוב היא אמרה לי שהפה שלי מתעקם.
"כשעזרתי לה לפנות את הכלים מהשולחן הם נפלו לי מהידיים והיא שלחה אותי לנוח בכורסא. כשהתיישבתי על הכורסא התהפכתי לאחור ואשתי מיהרה להזמין אמבולנס שלקח אותי לבית החולים. כל הזמן הזה הייתי בהכרה והזזתי את הגפיים, רק כשהגעתי למיון ההכרה התערפלה ולא ידעתי מה בעצם יש לי".
רב הנסתר על הגלוי
משה אושפז בבית החולים במשך יומיים ולאחר מכן הועבר למחלקה השיקומית של אותו ביה"ח שם החל תהליך השיקום, פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק.
הרופאים הסבירו לו כי האוטם בצד ימין של המוח הוא הגורם לאירוע המוחי ולשיתוק צד שמאל של גופו ולבעיות נוירולוגיות שונות, אבל מעבר לכך לדבריו, היה רב הנסתר על הגלוי.
"לא ידעתי מה המהות של האירוע, מה נפגע מבחינה פיזית, מה הגורם לכך, איזה יכולות איבדתי ומה השינוי שאליו עליי להתרגל", הוא אומר. "החלטתי שאני בודק את ההשפעה של האירוע והשלכותיו על עצמי. הדבר הראשון שביקשתי הוא בלוק ציור ועפרון וניסיתי לצייר.
"לתדהמתי לא הצלחתי לעשות זאת. למרות שלפני האירוע הייתי רשם מעולה פתאום לא הצלחתי למקם את החפצים בתוך הדף. מי שהיה מסתכל על הציורים שלי היה רואה איך צד שמאל של הדף ריק לחלוטין. כל צד שמאל נמחק לי, לא רק מבחינה פיזית, אלא גם קוגניטיבית. אלא שלצד היכולות שאיבדתי החלטתי לפתח את אלה שעדיין מתפקדות, ואחרות שחשבתי שלא הצלחתי לפתח עד כה והיו חשובים לתהליך השיקום".
משה מסביר שהאירוע שעבר שינה לגמרי את יחסה של הסביבה אליו, ולהיפך. "הקהילה שלי, תמכה ותומכת בי ללא סייג. חלק מהמכרים נעלמו, אך חברי אמת מלווים אותי עד היום.
"לפני האירוע הייתי אדם די סגור ולא תמיד ששתי להכיר חברים חדשים, אבל באינטואיציה שלי הבנתי שאני חייב לפתח כישורים חברתיים שעד אז לא ממש הקדשתי להם את תשומת הלב הראויה. התחלתי להתחבר לאנשים, לשפר את האינטראקציה עם החולים האחרים במחלקה ולהפוך את החיסרון ליתרון".
בדיעבד מתברר שהאינטואיציה של משה עבדה. כשהוא משותק בצד שמאל, מתנייד באמצעות כסא גלגלים וזקוק לעזרה שוטפת, התעקש להמשיך ולעשות.
במקביל לשיקום שעבר החליט שהוא לא מתכוון לשבת בבית באפס מעשה. משה חזר לקהילה, השתלב במועדון גיל הזהב באזור ובחן שוב את היכולות הניהוליות שלו כאשר יזם הקמת מועדון מטעם עמותת 'נאמן' לנפגעי שבץ מוחי באזור סובב כינרת. מדובר בפרויקט גדול ורציני שדרש המון עבודה, בירוקרטיה וחשיבה על הפרטים הקטנים ביותר.
לאדם שיד שמאל שלו אינה מתפקדת לא קל להרים מאפס בעשר אצבעות, תרתי משמע, את המועדון ואף לנהל אותו במשך שנתיים. בנוסף ביקש משה, שבין היתר עסק בתכנות, לבחון אם גם במקרה הזה הוא יכול לשקם את יכולותיו.
בתקופה הראשונה הוא ראה רק מספרים ואותיות מרקדות במסך המחשב ולא ידע לחבר ביניהם. עם המון כוח רצון ועבודה קשה הוא הצליח להתגבר על המכשולים ולשמש כיועץ חיצוני לחברה בה עבד. אבל, גאוותו העיקרית נתונה ליכולת לשחזר את האהבה הראשונה שלו - הציור.
עולם חדש של צבעים
"יש שוני גדול בין האמנות שלפני האירוע לבין זאת שאחריו, אך מדובר בשיקום הכי טוב שיכולתי לבקש לעצמי", הוא אומר. "בתחילה ניסיתי לחזור לציור, אבל לא הצלחתי להחזיר את יכולת הרישום שלי.
"במקום זה נפתח לי עולם חדש של צבעים. שכבות על שכבות של צבעים. השיתוק בצד שמאל מנע ממני להשתמש במכחולים וכך מצאתי את עצמי מצייר אמנות דיגיטאלית במחשב.
"אם לפני האירוע הייתי מצייר ומפסל בעיקר עצמים דוממים, אחרי האירוע היה לי דחף לצייר דמויות, אנשים. אחד הציורים הראשונים שאני זוכר היה דמות צבעונית של אדם שחובש קסקט ומחבק תינוק, אלא שלא רואים את הזרוע שלו, כך שלמעשה הוא לא באמת מחבק ומחזיק אותו.
"3 הנכדים הצעירים שלי נולדו לאחר שקבלתי את האירוע. הם לא מכירים סבא בריא, אלא סבא נכה. לא יכולתי להחזיק אותם ולהרים אותם, והם מצדם נרתעו".
מאבק נטול זמן
לפני 3 שנים רשם לעצמו משה הישג משמעותי. יצירות האמנות שלו, הן אלו שלפני השבץ והן שאחריו, הוצגו בתערוכה בכנס בינלאומי בברזיל לנפגעי שבץ מוחי. הישגיו והצלחותיו אינם מובנים מאליהם.
לדבריו, כל ציון דרך בחיים קרה בזכות התמיכה, ההבנה והעזרה שקיבל מהמשפחה ומהצוות הפרא-רפואי. לולא אותה אהבה - השיתוק, לדעתו של משה, היה משתלט לו על החיים. "הקושי הכי גדול הוא לצאת ממעגל הסטטיסטיקה לפיו כבר מזמן הייתי צריך להיות עמוק באדמה.
"אדם שצריך לטפל בו לכל החיים יכול לעתים ליפול בין הכיסאות ולהיתקל באדישות של המערכת הרפואית שמקווה שאם היא לא תסתכל, יום אחד הוא ייעלם.
"יש הרבה מידע שחסר ושאותו חולים עם שבץ צריכים לקבל. אחד מהם הוא המלחמה על הרעלן בוטילניום להקלה על הספסטיות. מדובר בזריקה מקומית שעוזרת לשחרר את השרירים שהתכווצו בעקבות השיתוק, היא גורמת לרפיון של האיבר המשותק ושרירים אחרים הקשורים אליו, ומקלה על הכאבים החזקים כתוצאה מאותה התכווצות. הזריקה תורמת למצב גופני סביר ומאפשרת חיים תקינים ומלאים למרות המגבלות שתיארתי, וכן מענה אמיתי לצרכים הבסיסיים של הנפש".
אבא הוא לא אותו אבא
אם תשאלו את משה מה המסר שלו לחולים ולמשפחות שחוו שבץ מוחי השואלים את עצמם כיצד מתמודדים, התשובה אינה חד משמעית אבל הגורם המשותף היחיד הוא ההשפעה של הטרגדיה לא רק על האדם שלקה באירוע אלא גם על משפחתו.
"אין מקרה אחד שדומה לשני. אצל כל אחד הפגיעה במוח היא שונה, האדם הוא שונה, הרקע ממנו מגיע אינו זהה ואין מרשם פלא, אבל כל אחד מאתנו זקוק להרבה תמיכה, הבנה ואהבה לצד סיוע רפואי ופרא-רפואי מקצועי", הוא אומר.
"כאשתו", מספרת עליזה, "אני יכולה להתמודד עם השינוי, אבל הילדים הם שהתקשו לקבל את העובדה שאבא שלהם הוא לא אותו האבא. הוא אדם שונה. טוב יותר, אבל במובנים מסוימים שונה. לכן התמיכה צריכה להיות מסיבית. על המשפחה לדעת שכ-75% אחוז מהשיקום הוא להיות לידו, לקבל אותו, להכיל אותו".
משה מסכם ואומר: "כל הזמן חשבתי שילדיי לא מקבלים את הנכות שלי. ורק בחודשים האחרונים הבנתי שאני זה שלא הצלחתי לקבל את הנכות שלי. שאני הוא מי שלא ידע להיות אבא אחר, סבא אחר. זו התמודדות שלא נגמרת לעולם. מדובר במאבק ללא סוף אותו אנהל עד יומי האחרון".
בשיתוף עמותת נאמן
לפנייה לכתב/ת 
