"אני פינגווין בעיר הקודש תל אביב"
"מתגעגע לאבא ואמא, וליבי נצבט שלא זכיתי להיות איתם ביחד כבר כמה שנים טובות - לא בשישי-שבת ולא בליל הסדר. גם לא עם האחים. מתגעגע לתל אביב, ותמיד מרגיש נטוע כאן באחד המקומות הקדושים בעולם. כל כך הרבה פעמים בא לי לרדת מהבמה לתמיד. לצלול בים של תורה, אבל בכל פעם כשעושה את זה - צץ ומופיע הרבי שלי מלובביץ', והוא כמעט ונותן לי מכות". גילי שושן מגיש קליפ בבכורה - וטור אישי מאוד
זמן בין השמשות. יושב על ספסל בשדרות רוטשילד (זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל), מתבונן בשורת עצים אהובים. עכברי הלילה המעופפים ייצאו מהחורים שלהם עוד כמה שעות לנדוד מחור לחור. תמיד מרגיש נטוע כאן באחד המקומות הקדושים בעולם. גם בצפת בבית הכנסת הקבוע שלי מרגיש לפעמים תל של אור כזה מציף לי את הנשמה.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
אצל אמא ואבא שגרים בין הירקון לרידינג, מתפלל שאזכה להיות הורה כמוהם; כל כך טוב ואנושי. וליבי נצבט שלא זכיתי להיות איתם ביחד כבר כמה שנים טובות - לא בשישי-שבת ולא בליל הסדר. גם לא עם האחים.
עוד תרבות בערוץ היהדות:
- תעודה: 50 גוונים של שחור: "בקרוב אנחנו נהיה הרוב "
- ספר: טיפול פסכולוגי לאמהות התנ"ך
- סרט: סודות הקבלה שמאחורי "מטריקס "
- אופנה: בלי מחשופים, בלי גברים
- טלוויזיה: "המוסלמים האמינו שהם ממשיכי דוד המלך "
- תערוכה: הצצה נדירה: הילדים של מאה שערים
- קליפ: האב, הבן ואריק סיני: נשבעים בספר התהילים
- סינגל: עמיר בניון שר "בך ה' חסיתי
"
הקריירה שאני שקוע בה היום היא להפשיט את המציאות מגלימתה הטבעית, ולראות כל דבר כתל של אור. כתל אביב... לבקוע אטומיו ולגלות את מהותו הנסתרת הבלתי נראית, אבל המורגשת היטב בלב, שבה אנחנו משתווים, מתחברים והופכים לאחד.
לפצח את הצורה גם לכותלי ביתי ולכל כותל אפשרי, גם למערבי וגם לערבי של סמטאות יפו העתיקה, שיכול לבכות מרוב שהוא מזכיר לי את עצמי פוסע לצדו בגיל שבע-עשרה עם החברים הכי טובים שמקועקעים כולם, ולבושים בחולצות כותנה שחורות מעוטרות הדפסי גולגולות, קברים, מפלצות וצלבים.
והיום אני שחור כמו שתיקה, ולבן כמו אין גוון. פינגווין בעיר הקודש תל אביב, לא מוותר בחיים על כניסה לחנויות ספרים בלב העיר, ועל דבקות במהות הפנימית, גם אם החיצוניות מושכת ברמות של נשיכת לחש אהבה.
לא חסר לאלוהים שטריימל
לעולם לא אוותר על הליכה עם חבר לאורך הטיילת החדשה בנמל עד לצוק, גם אם אין לו כיפה וימשיך להציק לי עוד אלף פעם על אין-סוף הפלסטיק של הכלים החד-פעמיים שהדוסים מציפים בהם את תבל ומלואה. ולעולם לא אוותר על התשובה שתזכיר לשנינו שלמרות ההפחדות, בינתיים לא נוצרה שום שואה מפלסטיק אבל כן משנאת האחר והשונה - והכל בגלל חוסר ביטחון.
פעם, כשהוצאתי סינגל לרדיו, כתב לי אחד המטקבקים שמכיר אותי מהגלגול הקודם בתור סלאב: "לאלוהים אין שטריימל"... אבל מה לעשות שאני מאמין שאלוהים זה הכל והכל זה אלהים. וזה אומר שאין דבר שחסר לו. אפילו לא שטריימל.
כל כך הרבה פעמים בא לי לרדת מהבמה, לסגור את התאורה, להפסיק לשחק. לתמיד. לפרוש לסמטאות האמת ולצלול בים של תורה, בהתעלות מעלה-מעלה. לפשוט מעליי כל דבר גשמי, עד שיטוט ברחובות הנהר הנסתר של אור אין-סוף השלו, הנעים, הרגוע כולו, כיום שכולו שבת.
כל כך רוצה את זה, אבל בכל פעם כשעושה את זה ומוחק את קיומי החומרי בעוצמת הגילוי של תכלת שמי קדם, צץ ומופיע הרבי שלי מלובביץ'. הוא עומד שם באמצע השמים התכולים, הקדומים לכל, כמו שוטר תנועה תקיף. ובמקום לנשק אותי על התרחקותי ופרישותי מעולם החומר, מבמות התיאטרון, ומסכי הטלוויזיה - הוא כמעט ונותן לי מכות.
ידו השמאלית מורמת אל על ומסמנת לי "עצור" חד. ידו הימנית מצביעה ומסמנת לי עם האצבע לכיוון, "למטה", מבטו כמו אומר לי, "למטה נשמה, למטה. אתה לא בכיוון הנכון. האהוב שאתה כל כך רוצה לפגוש, מתאווה לפגוש אותך. אבל שם, למטה, על הבמה, בתל אביב. לא כאן בגנזי מרומים".
אני אומר לעצמי: תמשיך להיות טוב
אין לי מושג אם אי-פעם החבר שלי ישתכנע שמחשבות שליליות הורסות את המציאות הרבה יותר מכלים חד-פעמיים. והלוואי שידעתי אם למרות שאני חי היום בצפת, אני גורם לרבי לחייך קצת.
אבל מה שבטוח זה שלעולם לא אפסיק להגיד לעצמי: "גם אם תינשך מתסכול ותיצרב מכישלון, תמשיך להיות טוב. גם אם אתה בעל חוב לבנק ועזבו אותך החברים ולא אמרו לך שלום - תהייה טוב. אין יותר טוב מזה".
לפנייה לכתב/ת 
