"מאחורי המספרים": צעד גדול לאישה השחורה
"מאחורי המספרים" הופך סיפור אמיתי ולא מוכר למיינסטרים. במרכזו, שלוש מדעניות חלל שחורות שבניגוד לכל הסיכויים הצליחו לבלוט בנאס"א - מעוז הגבריות הלבנה, להטיס אדם לחלל ולהפוך לחלק מההיסטוריה האמריקנית. עם עלילה מהנה אך צפויה למדי - הוליווד הצדקנית עשתה את שלה
"מאחורי המספרים" ("Hidden Figures") הוא בדיוק הסרט שהוליווד הלבנה והצדקנית הייתה צריכה אחרי השערורייה שליוותה את רשימת המועמדים לאוסקר בשנתיים החולפות, שגונתה משום היעדרו של גיוון גזעי. וכך, אם "אור ירח" המתמודד השנה בשמונה קטגוריות מתעקש, לכאורה, על דימוי השחור הדפוק – "מאחורי המספרים" המועמד לשלושה פרסים, ביניהם עבור הסרט הטוב ביותר, מציב דימוי שונה בתכלית.
שלוש הנשים השחורות שבמרכז הסרט הזה מעצבות את הפנטזיה המושלמת עבור הוליווד הלבנה המבקשת להרגיש טוב עם עצמה. הן לא רק מנסחות סיפור אלטרנטיבי, ואמיתי, מנקודת מבט שחורה, לרגע ההיסטורי בו הקיף לראשונה אסטרונאוט אמריקני את כדור הארץ – אלא גם, באופן פרוידיאני לחלוטין, היו כמסתבר הכוח המרכזי בשיגורו של גבר לבן לחלל.
העלילה מתרחשת בשנת 1961 ועוקבת אחר שלוש נשים העובדות במחלקת החישובים "הצבעונית" של נאס"א בווירג'יניה. אחת מהן, קתרין גובל (טראג'י פ. הנסון), זוכה לקידום מפתיע ונהפכת לאישה השחורה הראשונה בחדר החישובים המרכזי – לבה הפועם של תוכנית החלל האמריקנית, שמפגרת בשלב זה במרוץ מול הסובייטים ששיגרו בהצלחה את הלוויין ספוטניק. מה שלא משנה את העובדה שהשירותים המיועדים לנשים שחורות נמצאים בבניין מרוחק, ושקנקן הקפה בו מותר לה להשתמש מסומן במילה "צבעונים".
עוד ביקורות במדור הקולנוע של ynet:
"מכורים לזהב: להתאהב במקונוהיי, עם כרס
"חי את הלילה": הכל באשמת בן אפלק
בסביבת עבודתה החדשה, הכל-לבנה, מתקשה קתרין להתמודד עם הבוס התובעני (קווין קוסטנר המשובח) ועם קולגה (ג'ים פרסונס, שלדון מ"המפץ הגדול") שאינו מסתיר את הסתייגותו מנוכחותה. אך אל דאגה: עד מחצית הסרט קתרין תמלא את הלוח הענק שבחדר בסדרה של מספרים ותחשיבים שיבהירו איפה טעו כל החבר'ה הלבנים, וקנקן הקפה יהיה משותף לכולם. זהו הנתיב הצפוי, צפוי מדי, שבו מתנהל "מאחורי המספרים" בבואו לתאר את הצד היותר נעים של המאבק לשוויון זכויות באמריקה.
"מאחורי המספרים" הוא סרט מהנה למדיי שמביא אל לב המיינסטרים סיפור היסטורי לא מוכר. קשה לפטור זאת כעניין של מה בכך. אחרי הכל, שמו הלועזי יכול להתפרש גם כ"פיגורות נסתרות". ואולם בדרכו הפשטנית הוא עושה נעים בגב דווקא להגמוניה הלבנה ששמחה לצפות בעצמה מובסת על ידי שלוש נציגות הפמיניזם השחור תוך הצמדות לטרמינולוגיה פוליטית נאיבית. ההרמוניה השחורה כוללת גם קצין צבא אבירי, בגילומו של מהרשאלה עלי, המתאהב בקתרין, אלמנה ואם לשלוש בנות. עלי, שמסומן לזכות בקרוב באוסקר על הופעתו ב"אור ירח", מופיע בסרט לצדה של מונאה המגלמת שם את חברתו, ופה – את אחת משלוש ה-black girl power של נאס"א.
קשה לצפות בסרט מבלי להיזכר בסרטו המרשים של פיליפ קאופמן, "הצוות המובחר" מ-1983, ששרטט את דיוקנם של הגברים הלבנים ההרואיים שעמדו בחזית פרויקט החלל האמריקני. ג'ון גלן (השחקן גלן פאוול) מוצג, אגב כך, כ"לבן הנאור" שמתעקש ללחוץ גם את ידיהן של העובדות השחורות של סוכנות החלל, והסרט כולו, כך נדמה, מעצב מהלך שנועד לאפשר להגמוניה הלבנה להכיר בטעותה ולעשות כבוד לנשים השחורות שעשו את זה.
והלוא אין דימוי מחמיא יותר להוליווד המתנשאת מאשר גבר לבן – לא במקרה זהו קוסטנר הנושא עמו את החטוטרת הצדקנית מאז ימי "רוקד עם זאבים" – המרסק בפטיש את השלט האוסר על שחורים להשתמש בשירותים בבניין המרכזי בנאס"א. אכן, צעד קטן לאדם הלבן – צעד גדול לאישה השחורה.
