אחרי מות אביה: אורנה פיטוסי לומדת לחיות בלי גלגלי הצלה

נכנסתי אל הטויוטה הכסופה. בדיוק סיימנו לרוקן ממנה את כל חפציו של אבא. גם את הפתקים הקטנים שהצמיד בקליפס ליד המאפרה הנקייה מבדלים - "לשלם חשבונות, להתקשר ל-x, לקנות y." כי למרות שהתפללנו שיקרה נס וישוב לנהוג בה, ידענו שלא. הוא היה מחוסר הכרה, מורדם ומונשם ואף אחד חוץ מהנציגה של אדי בבית החולים שבנהריה, לא היה אופטימי.

ככה בנאדם קם בבוקר ולא יודע שבערב יילך. ככה ברגע. והוא הלך בגדול, אבא שלי. בדיוק כמו האיש שהיה בחייו - במופע אורקולי של פתאומיות, דרמה של טעויות, עם מתח בעלילה וטיימינג - יומיים לפני המעבר הגדול שלי מתל אביב לפרדס חנה. הבית היה ארוז, ההובלה נקבעה, הבית החדש מחכה ואבא שלי קורס. אבא שלי שתמיד דאג, שתמך, שהשליך לעברי מאות גלגלי הצלה, שהיה העוגן והגב וריח של ילדות וההורה האחרון שנותר לי כחוצץ ביני לבין המוות. היחיד שאפשר לי גם בגיל 48, גרושה ואם לשתי מתבגרות, להישאר ילדה.

התיישבתי בכיסא הנהג. קירבתי אותו, ככה קטנה אני. והריח של אבא אחז בהגה ובריפוד ולא עזב. פתחתי את החלון, נשמתי. ידעתי שאין ברירה, כי עכשיו כשכולם סביבי טרודים וכאובים ומבולבלים ופוקדים את מיטתו שבבית החולים וקוראים לו שיקום כבר ודי כבר, אין מי שיעשה בשבילי את הנסיעה ההכרחית לתל אביב. רק אני. לרוב זה היה הוא, אבל הוא כבר לא, אז אני. או במילים אחרות "עכשיו אני כי ההוא הלך".

אורנה פיטוסי: "עכשיו זו רק אני"(צילום: אלבום פרטי)

התבוננתי במראה, עצמי החזירה לי מבט מבוהל. בצדק, כבר 27 שנה לא נהגתי, קצת טוסטוס ברחובות תל אביב, קצת אופניים, אבל לא מכונית, "אוטו של גדולים". ואני לא גדולה, אני קטנה. "ילדה עם ניסיון", אהבתי לומר על עצמי וקיבלתי באהבה מהולה בגאווה את הניתוק מהגיל הכרונולוגי ואת ההתנהלות שלי בעולם של מבוגרים כמו ילדה שהצליחה לעבוד על כולם עם תחפושת ממש טובה.

לא שהייתי אמא רעה, אבל עם יד על הלב, היו רגעים שהרגשתי עם שתי המתבגרות שלי כמו בדירת שותפים. הייתי האמא הזו שעושה בושות, זו שבשניות הראשונות בבוקר לא זוכרת מי היא ומה היא ומי השתיים האלה שקוראות לה "אמא". זו שצוחקת בקול מפספוסים של נפילות ורוקדת באמצע הרחוב לפעמים, ושרה בקולי קולות בדיוק כמו שהוא היה עושה לי בגילן והייתי זו שנתקלת בקירות ואז מתגלגלת מצחוק וגם לא ממש אחראית על החיים ועל החשבונות ואוהבת כמו טינאייג'רית לשבת ולרקום חלומות על מה יקרה כשאהיה גדולה.

ילדה נצחית(צילום: ערן לם)

הנחתי את ידיי על ההגה, וכמו בנעלי בית ישנות, יכולתי לחוש בו את הגבשושיות שיצרו כפות ידיו הגדולות של אבא. ידעתי שזו משימה שאסור להיכשל בה ושלא אוכל להרשות לעצמי כישלון, כי כישלון בכביש משמעו עוד מיטה בבית חולים ויש לי שתיים שמחכות לי בבית. כי אני עבורן העוגן והגב וגלגלי ההצלה וריח של ילדות.

אז נשבעתי לעצמי שאנצח את זה כמו גדולה. הסתכלתי על הידיים שאחזו בהגה והבנתי שזו פעם ראשונה שאני מבינה את המושג "לקחת את ההגה בידיים". הייתי כמו הגוזל הזה שאמא ציפור אומרת לו "עוף" והוא מפחד ולא זז, אז היא נותנת לו דחיפה והוא עף, כי אין ברירה, כי זה או לעוף או לצלול כמו אבן אל התהום.

אז נהגתי, מתתי מפחד אבל נהגתי. לראשונה מזה 27 שנה. ביום אחד - נהגתי מעכו לתל אביב, מתל אביב לפרדס חנה, מפרדס חנה לעכו ומעכו לבית החולים בנהריה, להריח אותו שוב שם במיטת הברזל וצפצופי המכשירים ולהיפרד.

הרגליים על האדמה והמבט קדימה (צילום: ענבל שוקי)

ועכשיו, שישה חודשים אחרי מותו, ברגעים בהם הזיכרון שלו לא מנקר לי בראש, אני צוחקת משטויות ושרה בקולי קולות כשאני נוהגת באוטו שלו שהפך לשלי ואני ממשיכה להיתקל בקירות ולהתגלגל מצחוק, אבל הרגליים שלי על האדמה והמבט קדימה כמו מצביא שמאחוריו עומד צבא שלם, וחשבונות קטנים עליי ואין דחיינות ואין פינוק ואין טלפון של "אבא, תעזור" ואין כבר גלגלי הצלה. נגמרו.

ואני יודעת שכמו הר בן מיליון שנה, יש בי שכבה של ילדותיות ושכבה של אימהות ושכבה של בגרות ושכבה של עצב ושכבה של צחוק ושכבה של אחריות ושכבה של יתמות. כי אורנה שנסעה היא לא אורנה שחזרה. חזרה משם אמא אורנה, אמא לביאה אורנה. אמא שיוצאת מהמערה אל האחו הפראי להביא אוכל לגורים, אמא שלוקחת את ההגה של החיים שלה בידיים כי דחפו אותה מהענף והיא בחרה לעוף.

אורנה פיטוסי היא שחקנית ואמא לשתי בנות