קורה גם לצעירים: שבץ מוחי והמלחמה לחזור לשגרה
דורון בסך הכל העביר ערב שישי שקט עם משפחתו כשהוא נפל, שמע את הקריאות לעזרה, אבל לא הצליח לדבר. כשאבחנת הרופאים קבעה כי מדובר באירוע מוחי, התחיל המירוץ האמיתי לחיים. "יש מי שיראה במה שקרה לי אתגר. אני רואה בזה הזדמנות"
בשיתוף עמותת נאמן
בגיל 46 מצא את עצמו דורון מאושפז בבית החולים. ממישהו שהוא סמל הבריאות הוא הפך לאדם שנזקק לשיקום ארוך לאחר שלקה בשבץ מוחי. רק אז הבין שהאופטימיות ששידר כל ימי חייו היא שתעזור לו להיאבק כל הדרך להחלמה.
למרות הליקוי השפתי (אפזיה) עמו הוא מתמודד והקושי לחבר את המילים לשיחה קולחת חשוב לו להעביר מסר ברור לכל מי שקורא אותו - זה יכול לקרות לכל אחד, ובכל גיל.
הסטיגמה כי מדובר במחלה של אנשים מבוגרים נשברה במקרה שלו, ואיתה גם האמונה ש'לי זה לא יקרה'. "החיים מציבים בפניך מכשולים ומכריחים אותך להתמודד איתם", הוא אומר. "יש מי שיראה במה שקרה לי אתגר, אני רואה בזה הזדמנות".
לפני כשנה העביר דורון עם משפחתו עוד יום שישי שגרתי שכלל סידורים, ארוחת ערב וזמן איכות, אלא שלפתע הוא נפל על הרצפה. הוא נותר בהכרה, אבל כשניסה לקום היד החליקה בכל פעם מחדש.
בני המשפחה מיהרו לראות אם הכל בסדר, והבחינו שהפה זז, אך לא יוצא ממנו קול. אשתו, רווית, מיהרה להחזיק אותו והבן הגדול הזעיק אמבולנס.
"דיברתי אליו עד שהגיע הצוות הרפואי, רציתי לשמור על ערנותו. שאלתי אותו שאלות, לא הייתי לגמרי בטוחה שהוא מבין אותי והוא גם לא הצליח להתבטא", היא מספרת. "הייתי חסרת אונים, לא היה לי מושג מה קרה ומה עובר עליו. סוג של בלק-אאוט, הכחשה, הייתי בטוחה שעוד רגע הוא יקום.
כשאחד הפרמדיקים אמר שיש חשד לאירוע מוחי אמרתי לעצמי שזו כנראה טעות, וכשנגיע לבית החולים יערכו לו בירור מקיף ויגלו שזה משהו פשוט יותר".
מפסיק לרגע את מירוץ החיים ומתחיל אחד חדש
רווית: "כן. הייתי בשוק. בהלם ממש. הם הסבירו לנו שהמזל הגדול של דורון הוא המהירות שבה הובהל לבית החולים שמנעה פגיעה קשה יותר. הם הסבירו לנו שקריש דם קטן חסם את אחד העורקים במוח, אבל הסיבה שבגללה הוא נוצר אינה ידועה.
"כמות המושגים הרפואיים בלבלה אותי עוד יותר. בעלי תמיד היה סמל הבריאות, לא הייתה לנו שום מודעות או מידע על המחלה. תמיד חשבנו שרק אנשים מבוגרים מועדים לזה יותר. זה עולם שהוא לא קרוב אלינו וכזה שלא נתקלנו בו עד המקרה. לקח לנו כמה חודשים להבין מה קרה לנו, לעכל את השינוי, לראות איך מתמודדים מעתה.
"היינו בטוחים שתוך מספר חודשים והכל יהיה מאחורינו, אך לפתע חשנו את ההשלכות ואת המשמעות שלמה שקרה, וההרגשה הייתה שהאדמה נשמטת לנו מתחת לרגליים. פתאום אתה מתעסק עם פיטורים מהעבודה, חשש למצב הכלכלי, ערמות של תרופות בתקופה הראשונית, קביעת אחוזי נכות. אתה מפסיק לרגע את מירוץ החיים ומתחיל אחד חדש".
איך בכלל מתחילים?
דורון: "עם המון סבלנות והרבה אופטימיות. אין מתכון אחר. המזל שלי הוא שנפגעתי רק בדיבור. ביום הראשון לא ידעתי להגיד מילה, אבל לאט-לאט התקדמתי. הייתי מאושפז שבועיים בבית החולים וחיכיתי לצאת לשיקום כמו אוויר לנשימה.
"זו הייתה המתנה מורטת עצבים. אחרי חודש וחצי בשיקום, כשראו שבסך-הכל אני אדם עצמאי, עברתי לשיקום יומי שנמשך 10 חודשים במחלקה של נפגעי ראש, והתחלתי ללמוד לקרוא ולדבר מחדש. תמיד הייתי אדם עצמאי, מגיל אפס, אף פעם לא הייתי מפונק והתעקשתי לעשות הכל לבד. החלטתי שהאירוע הקשה שעברתי לא ישנה אותי ולא אתן לו להשפיע עליי.
"הגישה לחיים שלי לא השתנתה והיא שהובילה אותי קדימה. אני נעזר במוטיבציה שטמונה בי ודוחף את עצמי למעלה. כל פעם אני חושב מה אני עושה הלאה מכאן, לא נותן לעצמי לעצור, לא לשקוע ולא להתאבל. מעולם לא ריחמתי על עצמי, אני מסתכל על זה כהזדמנות, והפכתי את האתגר לאפשרי. יש בי אופטימיות שהתקופה הזו תעבור ואני אחזור לעמוד על הרגליים. מהרגע שחזרתי הביתה אני עושה הכל, אני עורך קניות, מנקה, מבשל וממתין ליום שבו גם אמצא עבודה".
הפיל הלבן
מאיפה מוצאים לכך את הכוחות?
דורון: "מכל האנשים שסובבים אותך. אומנם היו חברים שקצת התקשו לקבל את המוגבלות ואת השינוי, הם חששו להסתכל למציאות בעיניים והעדיפו להישאר במקום הנוח ולקחת כמה צעדים לאחור, אבל בורכתי במשפחה מדהימה שעוטפת אותי בהמון אהבה ובצוות שיקום שלא מוותר.
"ככל שאני מתקדם חשוב לי להעביר מסר לשאר המטופלים שבעזרת תקווה, רצון ומוטיבציה אפשר לצאת מחושך לאור. מצב הרוח משפיע המון על תהליך הריפוי, ומה שחידד אצלי את המסקנה הזו היה פסל בצורה של פיל שנתנו לי בחממה הטיפולית במחלקת השיקום כדי שאשפץ אותו. צבעתי אותו בלבן והוספתי עליו פס של צבע בכל פעם שהרגשתי שהייתה התקדמות במצבי.
"ביקשתי גם מהמטופלים לצייר על הפיל כשהם מרגישים שהצליחו לעשות היום את מה שלא הצליחו אתמול, עד שהפיל היה מלא כולו בצבעים. זה גם מה שנתן לי השראה לכתוב ספר על תהליך השיקום. בגלל הקושי השפתי שלי ביקשתי מחבר שיעזור לי לכתוב אותו, והמשלתי את הפיל הלבן לאדם שעובר שיקום. אחרי הפגיעה הוא כולו לבן. מתחיל מאפס. קשה לו ללכת, לדבר או לעמוד, אבל בכל פעם שהוא מרגיש שהוא מתקדם הוא צובע על עצמו פס אחד צבעוני עד שלאט-לאט הצבע הלבן נבלע בתוך כל הצבעוניות.
"אותם צבעים מכילים בתוכם את כוח הרצון ודרך ההתקדמות האדירה שכל אדם עושה מנקודה א' לנקודה ב'. עותקים מהספר נתתי גם למחלקת השיקום בתקווה שהוא יעזור למטופלים שמשתקמים, צעירים ומבוגרים כאחד. ההרגשה שיש לך מה לתרום ממלאת אותי סיפוק".
רווית מוסיפה: "דורון תמיד היה אדם שנותן מעצמו. יש לו גישה מיוחדת לחיים והוא מצליח להדביק אותה גם בנו, המשפחה. הוא היה ונשאר עמוד התווך שלנו. הוא לא מרשה לעצמו לצלול, ולמרות מה שהוא עובר הוא מסתכל רק קדימה. אז אני, כאשתו, בטח שלא יכולה להיכנס לרחמים עצמיים. אם הוא מצליח להתגבר על זה אנחנו, יחד, נצליח להתגבר על הכל.
"אנחנו לא שואלים את עצמנו למה זה קרה לנו, אלא נותנים אחד לשני כוחות, מתכננים תכניות ומדברים על העתיד. אבל עם כל המוטיבציה הגדולה,אנחנו לא שוכחים שהבית כולו עבר טלטלה. חשוב לנו גם לדבר עם הילדים, לשאול איך הם מרגישים ולראות כיצד יחד, כולנו, נוציא החוצה את מה שקרה ונמשיך הלאה, ולכן אנחנו עומדים לפני ליווי משפחתי".
יש לי אפזיה, תדבר לאט אני מבין אותך
רווית: "שבץ מוחי יכול לקרות לכל אדם ובכל גיל. שנייה אחת שעלולה לשנות את החיים. לפני שדורון נפל בבית גיליתי, בדיעבד, ששבוע לפני כן, הוא סבל מכאבי ראש חזקים והוא נפל בעבודה. דורון הוא אדם פעיל מאוד וחשבנו שזה בא בעקבות עומס בעבודה, אבל הוא פשוט לקח כדור והיה בטוח שזה יעבור.
"כשהגיע הביתה הוא אמר לי שהוא נתקל במשהו ונפל, לא הוא ולא אני התייחסנו לזה כאל נבואה לבאות והמשכנו כאילו כלום לא קרה. אם הייתי יודעת את האמת יכול להיות שהייתי לוחצת עליו ללכת לרופא, לא להסתפק רק בכדורים שהוא לקח לכאבי הראש, זה הרי המינימום שאפשר לעשות, ואולי היינו עולים על משהו.
"אם אדם מתלונן על כאבי ראש חזקים, כדאי להתעקש שבמקום אקמול יילך לבדוק מדוע. לתת קצת יותר דגש על אירועים יוצאי דופן, כמו איבוד שיווי משקל, ולא לפתור אותם ב'זה יעבור'. תוך כדי האשפוז של דורון חיפשתי מידע על שבץ מוחי ונתקלתי במושג שנקרא 'אירוע מוחי חולף', ולדעתי זה קלאסי למה שקרה לו. לכן, העיקר הוא להסיר את הספק".
דורון מסכם: "בגלל שעברתי את כל הבדיקות ולא מצאו ממה נוצר קריש הדם שגרם לשבץ, המסר שלי הוא למטופלים. עליכם להעמיק בסיבה ויותר מזה, להבין מה עליכם לעשות עם התוצאה. אין טעם לבכות על מה שאיבדתם, אלא להילחם על מה שיש לכם ולחשוב כל הזמן מה עוד תוכלו להשיג. גם צעד קטן שאתמול לא יכולתם לעשות הוא הישג בפני עצמו.
"הכי חשוב, אל תכנסו למרה שחורה, תתמודדו עם המגבלות מבלי להתבייש בהן. בעקבות אותו פסל של הפיל הלבן אני רוצה להכין ערכה שתכלול תיק, ספר, צבעים ומחזיק מפתחות עליו כתוב 'יש לי אפזיה, תדבר לאט אני מבין אותך'. את מחזיק המפתחות הזה אני מציג כשאני נתקל באנשים שלא מכירים אותי. אני מקווה שמשוקמים אחרים יראו בזה הזדמנות לנצח את הקושי והוכחה שגם את המכשול הזה ניתן לעבור".
בשיתוף עמותת נאמן
לפנייה לכתב/ת 
