להזדקן בכבוד - בקהילה ולא במוסד

הממצאים המזעזעים של התחקיר המאלף שפרסמה אריאלה שטרנבך על בתי האבות הסיעודיים לא הפתיעו אותי. יש משהו במוסדות הסגורים הללו, שמתגוררים בהם אנשים חסרי ישע מהמעמדות הנמוכים, ושבמידה רבה נמצאים מחוץ לעין הציבורית, שגורם שוב ושוב להתפתחות של נורמות פסולות כמו קשירות, השפלות, טיפול לקוי והזנחה. זה קורה גם לצוות מסור ואכפתי. דברים שלעין חיצונית נראים מזעזעים, בתוך המוסד הופכים לאט לאט להתנהגות נורמטיבית ורגילה, כמעט כורח המציאות.

קל לפטור את העניין במחסור בכוח אדם מיומן ועובדים שחוקים המועסקים בשכר מינימום או בהיעדר סטנדרטים של איכות. הדרישה לטפל בליקויים שהתגלו היא חיונית וחשובה אך היא לא מספיקה. צריך לשנות תפיסה.

בשנים האחרונות ארגון "בזכות" מוביל מאבק חשוב להעדפת דיור בקהילה לבעלי מוגבלויות לעומת שיכונם במוסדות סגורים. כך צריך גם לעשות במערך הסיעוד לזקנים, וזו המגמה הקיימת בעולם. יש לאפשר לזקנים הסיעודיים, להורים שלנו, את האפשרות להזדקן בכבוד בביתם ובקהילתם, ולא במוסדות ולצמצם את שהותם באשפוז סיעודי למינימום האפשרי. נכון שגם בבית אירעו מקרים של הזנחה על ידי מטפלים סיעודיים, אך היקפם נמוך בהרבה מבמוסדות. השכנים והמכרים עוזרים למשפחה לפקח.

הבעיה היא שכיום זו אפשרות ששמורה רק לזקנים שמשפחתם מבוססת. מי שיש לו הורה סיעודי יודע שברגע שהוא נזקק לביטוח הלאומי הוא צפוי להתאכזב. אפילו מי שמוכר כסיעודי ברמה הקשה ביותר זכאי מהביטוח הלאומי לשלוש שעות מטפל סיעודי ביום בלבד. ומה לגבי שאר הזמן? המדינה בונה על כך שאחד הילדים, לרוב זו הבת, יעזוב את עבודתו ויתמסר לסיעוד ההורה. אך כמה משפחות יכולות לוותר על אחד המפרנסים? ומי שלא עוזב את מקום העבודה צריך לממן באופן פרטי מטפל. מדובר בכמה אלפי שקלים בחודש. כמה משפחות מסוגלות לשאת בעלות כזאת חודש אחר חודש לתקופה שיכולה להיות גם כמה שנים טובות?

המדינה חוטאת פעמיים. היא לא תומכת במשפחות שמבקשות לאפשר להורה להזדקן בכבוד בביתו, ובמקום, היא כן מציעה להן סבסוד גדול באשפוז הסיעודי, וכך היא בעצם דוחפת את ההורים הורה לאשפוז במוסד סיעודי, גם אם אין לכך הצדקה בריאותית.

המדינה בונה גם על כך שאנשים ירכשו ביטוח סיעודי פרטי, אך מדובר בביטוח יקר מאוד. זוג פנסיונרים צריכים לשלם עבורו כמה מאות שקלים מדי חודש, ולכן אין פלא של-35% מהאוכלוסייה אין ביטוח שכזה. חשוב להזכיר שגם למי שיש ביטוח סיעודי, הוא עלול לסבול מקשיים לא מבוטלים כשינסה להפעיל הביטוח הפרטי, כפי שנחשף לאחרונה בכמה מקרים ב"ידיעות אחרונות". למעשה, מעל רבע מהבקשות נדחות.

כדי לשפר את המצב יש לאמץ מיד את העקרונות שהתווה משרד הבריאות לרפורמה במערך הסיעוד. חייבים להגדיל משמעותית את שעות הסיעוד לרמה של 40 שעות שבועיות לפחות וליצור סל נוסף של כלים חברתיים, טכנולוגיים ובריאותיים שיאפשרו להורים שלנו להזדקן בכבוד בביתם ובקהילתם. בינתיים משרד האוצר בולם כל ניסיון לקדם רפורמה כזאת, שנתמכת גם על ידי הארגונים החברתיים.

זה צו השעה, רגע לפני העלייה הדרמטית הצפויה בשיעור הזקנים באוכלוסייה. אחד מארבע זקנים הוא סיעודי בשלב מסוים. מדובר על ההורים שלנו, של כולנו. היו שם בשבילנו כל החיים, ואנחנו צריכים להיות שם בשבילם כשהם צריכים אותנו בשנותיהם האחרונות.

עו"ד גיל גן-מור הוא מנהל היחידה לזכויות חברתיות באגודה לזכויות האזרח