עשרת הדברות: כאן החל דיכוי הנשים ביהדות
רגע לפני קבלת התורה מצווה משה: "אל תגשו אל אישה" - ושולח את הנשים לירכתי האוטובוס. קביעתו הקצרה יכולה ללמד כיצד מַבְנים נורמות תרבותיות, ואיך מחלחלת הבדלנות המנהיגותית אל שורות העם. לזה הצטרפו הפרשנים שהיו תמיד גברים, והשאירו אותנו מחוץ למחנה. עכשיו הגיע תורנו
גירוש הנשים וקבלת התורה
ספר בראשית ופתיחת ספר שמות אוצרים למעננו את סיפורי האמהות הגדולות; אמהות שנאבקו, שכשלו ושהצליחו; אמהות שהושיעו את ילדיהן ואת הדור הבא; אמהות שלאור סיפורי חייהן נוכל להתלבט ולבחור את דרכנו.
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
השבת בפרשת יתרו אנו ניצבות ערב מעמד הר סיני, והלב נחצה לשניים: מחד גיסא, רגע לאומי מכונן לפנינו, ומאידך לו, מרגע זה ואילך תופסים החוקים והכהנים (ובתקופות מאוחרות יותר, החכמים), את מרכז הבמה. חיי האמהות שלנו ומסורותיהן נדחקים לשולי הדרך.
"הנשים מתבקשות להמנע ממעבר במדרכה זו"
שני תמרורי רחוב מכאיבים ניצבים בפתיחת פרשת השבוע, ומבהירים: "מכאן ואילך, הנשים מתבקשות ללכת בדרכים צדדיות".
ההודעה הראשונה מגיעה עם ביקורו של יתרו במחנה בני ישראל (שמות י"ח, ב'-ז'): "וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת צִפֹּרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ: וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ... וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל מֹשֶׁה אֶל הַמִּדְבָּר... וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ בָּא אֵלֶיךָ, וְאִשְׁתְּךָ וּשְׁנֵי בָנֶיהָ עִמָּהּ. וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיִּשְׁאֲלוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ לְשָׁלוֹם וַיָּבֹאוּ הָאֹהֱלָה".
הגירושים הראשונים שלנו
שתי מילים בלבד - "אחר שילוחיה" - מעידות על דרמה גדולה. משה שנישא לציפורה, זו שהושיעה אותו מיד רודפיו, והצילה את חייו במלון – גורשה. "שוּלחה" עם הילדים מבית נדודי משה לבית אביה. יתרו, ששמע על יציאת מצרים, עשה מעשה והחליט להחזיר את בתו ואת נכדיו אל הגבר האחראי לשלומם.
יתרו בוחר להקדים ולהודיע למשה שלא כחבר וכיועץ הוא בא לבקרו, אלא כאבי אשתו וכסבם של בניה. הודעה המבהירה למשה שהוא נדרש לקחת אחריות על משפחתו.
אלא שהמפגש מאכזב. משה יוצא "לקראת חותנו" ולא לקראת אשתו ובניו. הוא מנשק רק את יתרו, ומסתגר עמו באוהל. הדלת המדברית שבה ונטרקת בפני ציפורה, ואפילו יתרו מקבל את דין המנהיג הכריזמטי, והופך מחותנו ליועצו הקרוב.
ואנו לומדות שסגר עלינו המדבר. עידן הנשים הגדולות נחתם, ופני התרבות אל השופטים, השוטרים, הכהנים והחכמים שיספרו לנו שהם יוצרי ההיסטוריה, ואנו מתבקשות לסור למדרכה צדדית.
הטומאה הראשונה שלנו
משה ממשיך בגישתו משָלחת הנשים, ולראשונה לומדים בנות ובני עמנו שנשים וקדושה לא הולכים טוב יחד (שמות י"ט, י'-ט"ו): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם... וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד ה' לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי... וַיֵּרד מֹשֶׁה מִן הָהָר אֶל הָעָם וַיְקַדֵּשׁ אֶת הָעָם... וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה".
לפתוח דלת אל הבהלת
הדרישה הקשה: "אל תגשו אל אישה" לא נאמרה על ידי אלוהים. משה, זה ששילח את ציפורה, מוסיפה מדעתו. הוא מוסיף ושולח את הנשים לירכתי האוטובוס הנוסע בדרכו לקבלת התורה.
הקביעה הקצרה של משה "אל תגשו אל אישה", פותחת צוהר להבנה מבהילה. שהרי את המשפט הזה אומר משה לגברים, ואיך נדע מה עוד נאמר לגברים בלבד? והיכן היו הנשים? ומה קרה עם האחיות שלנו במעמד הר סיני עצמו?
הפטריארכיה כבר סימנה את מעמדה הנבדל, מרים נדחקה לשולי התודעה, ובשורות הראשונות, שורות ההנהגה, עמדו גברים בלבד. קביעתו הקצרה של משה יכולה ללמד כיצד מַבְנים נורמות תרבותיות, וכיצד מחלחלת הבדלנות המנהיגותית אל שורות העם.
מרים, אחותנו, איך דרדרו אותך מההר ההוא, ואיך שזה עדיין לא נגמר.
כשהבנים קוראים את עשרת הדיברות
אפתח דווקא בסוף, בדיבר העשירי (שמות כ', י"ד): "לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ".
כשפרשן מסורתי קורא דיבר זה, הוא עוסק בנסיונות לעשות הרמוניזציה, להשכין שלום בין הכתוב בתורה לבין חיי הקהילה שלו. חברות יקרות, אל תטעו. "השכנת שלום" זו איננה דווקא יישור קו עם התורה. פעמים רבות הדרשנים מציעים פרשנות שתתאים את התורה לעולמם ולא להיפך, אבל המגמה היא יישור קו.
קל להניח שדרשן מסורתי ישאל איך ומדוע מצווה התורה על הלב? והאם האיסור האמיתי הוא לחמוד או לקחת? ומה ההשלכות המשפטיות של הציווי על הרגשות?
פרשנות מחקרית, לעומת זאת, מחפשת חוסר הרמוניה והתאמה בין העולם של הפרשן לדיברות. פרשנות מחקרית טוענת שמטרתה לדעת מה היה "שם ואז", בניגוד ל"כאן ועכשיו". חוקרי המקרא ישוו בין עשרת הדיברות לחוקי חמורבי, וגם ישאלו מי ומדוע ניסח את החוק שלפנינו בצורה שונה מעט מזו שבספר דברים: "וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ".
הם ישאלו למשל מה ההבדל הלשוני בין "תחמוד" ל"תתאווה", והאם הסדר השונה של רשימת הפרטים (כן, זו שהאישה ביניהם) מלמד על מקורות יניקה תרבותיים שונים.
כשהפמיניסטיות קוראות בתורה
אנחנו סומכות עצמנו, על הפרשנות המסורתית והמדעית-גברית, ובאותו זמן גם חותרות תחתיהן. אנחנו לא מקבלות את הטענה שהפרשנות המסורתית שאלה תמיד את השאלות הדתיות והמוסריות החשובות, וגם לא את הטענה שהמחקר המדעי עסק באמיתות אובייקטיביות, וחקר את העבר ללא משוא פנים.
בשני המקרים ברור לנו שהפטריארכיה חקרה את עצמה, את האחים הקדומים שלה, ובשני המקרים יש שאלות חשובות מאוד שנשכחו בשולי המחנה, וזאת לא כיוון שהחוקרים והפרשנים היו "רעים", אלא מכיוון שהם, כמו כולנו, לא יכלו לראות את הדבשת של עצמם.
אז מה אנחנו שואלות
אנחנו ניצבות המומות על ההר כשאנחנו שומעות את רשימת החייבים בשמירת השבת (שמות כ', י'): "לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ", ואנחנו מגלות שאנו, נשים בוגרות ועצמאיות, לא כלולות בה.
אנחנו שומעות את מצוות "לא תחמוד", ונדהמות לגלות שאישה היא "אשת רעך", ושהפעם אחנו דווקא כן חלק מרשימה, אלא שזו נראית כרשימת קניות.
תדהמה היא כלי מחקרי ראשון במעלה
התדהמה הזו היא חלק קריטי בפרשנות המסורתית שלנו, וגם בעבודת המחקר. וצריך להיבדל שלושת ימים מההר ומשיטות הלימוד והמחקר הפטריארכליות. לפעור פה ולשתוק (בשלב הזה, ובכל יתר השלבים, מותר גם לבכות ולשבת שבעת יתומות, וגם שבעה נקיים).
ואחר כך צריך לערוך רשימה חדשה של שאלות; הרבה-הדרשנית תשאל: האם אלוהים מדבר גם עם נשים, והיכן זה קורה? ואיך היא תחנך את בנינו ובנותינו על בסיס מקורות שמדירים נשים?
החוקרת תשאל: היכן, היסטורית, היו הנשים. האם היו לאחיות שלנו אלות אחרות וחוקים אחרים? האם הן קיבלו את דין הפטריארכיה כפי שהוא מוצג כאן - או שהן חיו עם תרבות מקבילה שעלינו לאתרה ולשחזרה מתוך שרידי עדויות שנותרו בתרבות הפטריארכלית הכתובה, וביתר שאת במימצאים ארכיאולוגיים?
מנגנוני כוח
וכולנו נבקש ללמוד תרבות ופוליטיקה מתוך כתבי העבר. בסקרנות (שיסודותיה גם בכאב ובכעס) נחשוף כיצד קבוצה קטנה ושלטת מצליחה לשנות אורחות חיים ואמונות, ולהכתיב סדרי כוח ושלטון. להפוך בתודעתנו בין טבע לתרבות, להטמיע בנו הבדלים כוזבים בין המינים, ולשלוט במשך שנים כל כך רבות.
וכולנו, אני מקווה, נתחייב להתאמץ לעשות את הטוב והישר.
ובבית המדרש של הטוקבקים
שבוע ער וסוער ניהלנו כאן. רועי היקר (טוקבק 186 מהשבוע שעבר) כתב לכם: "מה שרוחמה לא מספרת לכם... למזלנו - יש את גוגל - כך שאת הטענה של רוחמה ש'אין הלכות צניעות בתורה שבעל פה', או שזו 'המצאה של עשרות השנים האחרונות' אפשר להפריך די בקלות".
"נתחיל מהשולחן ערוך א״ח סימן ע״ה וא״ה סימן כא (לא רוחמה, הוא לא חי ב׳עשרות שנים האחרונות׳). מעבר לזה – הרמב"ם מספיק טוב לך? הוא כותב שמי שיוצאת החוצה ללא כיסוי ראש אפשר לגרשה ללא כתובה, כי היא עוברת על דת משה/ דת יהודית (חי לפני 900 שנה). ומעל הכל - אמרת שבקושי מוזכר בגמרא/ משנה - אנא עייני במסכת כתובות דף עב (כ-2000 שנה). חשוב שתבינו – מדובר באישה שלא פתחה ספרים. בושה שנותנים לה לכתוב ב-ynet".
רועי יקר, אין לך מושג כמה אני שמחה שאתה מתקף את דבריך במקורות. כך צריך להתווכח כשעוסקים בדברי תורה (ותודה ל"פלוני אלמוני, אי-שם במרכז הארץ" שהעלה גם הוא את הבקשה לביקורת מלומדת, ולא סתם דברי נאצה - בטוקבק191). אלא שהמקורות שהבאת דווקא מחזקים את דבריי, שכן הם מציגים חוקי צניעות מעטים מאוד, פזורים מאוד ובוודאי לא מפורטים ומדודים, ואליהם בדיוק התכוונתי. יקירי, יש סיכוי שאני כן פותחת ספרים, ואפילו קוראת בהם לפעמים, ולמרות זאת מגיעה למסקנות שונות משלך.
שבת שלום!
לפנייה לכתב/ת 
