"טוני ארדמן": אבא עושה בושות, הגרסה הבוגרת
במרכז הסרט הגרמני זוכה הפרסים "טוני ארדמן" עומד אב שטותניק שנכנס לחייה של בתו הקרייריסטית ללא כל הזמנה ומפריע לסדר יומה המקצועי. אל תתנו לאורכו של הסרט להפחיד אתכם (שעתיים וארבעים דקות) - מדובר בקומדיה מפוכחת, רגישה ונוגעת לב. לא סתם ג'ק ניקולסון התאהב בה
כמה סביר שקומדיה גרמנית באורך של שעתיים וארבעים תהפוך לסרט השנה בכתבי עת לקולנוע, תגרוף את כל הפרסים החשובים בטקס פרסי הקולנוע האירופאי, ותהפוך למועמדת מרכזית לזכייה באוסקר לסרט הזר? לא יותר מדי. ובכל זאת "טוני ארדמן" ("Toni Erdmann") הוא הסרט שעשה זאת.
יש, כמובן, נסיבות מקלות. זו קומדיה אבל היסודות שלה דרמטיים. הצחוק נובע בעיקר מרגעי מבוכה ובלבול. המטרה אינה לגלגל מצחוק את הצופים על הרצפה אלא לנוע, בקצב המיוחד של הסרט, למהלך מסכם בעל אימפקט רגשי רב עוצמה. במרכז הסרט מערכת יחסים בין אב המנסה לחזור מחדש לחיי בתו, ובעיקר, לעזור לה לנער את האומללות שלתוכה היא שקעה במרוץ אחר הקריירה. אמנם הפעולות שאותן הוא מבצע עלולות לחבל בהתקדמות המקצועית של הבת, אך הן יכולות גם להיות מה שיציל את הנפש שלה.
ביקורות נוספות במדור הקולנוע של ynet:
זהו סרטה השלישי של הבמאית והתסריטאית מרין אבה. בשני סרטיה הקודמים "היער במקום העצים" (2003) ו"כל האחרים" (2009) (שזכה בדוב הכסף בפסטיבל ברלין) היא הפגינה עניין בסיטואציות חברתיות ובין אישיות המתערערות בגלל דרכי ההתנהגות הלא לגמרי מקובלות של אחד הגיבורים. יחסי חברות-קנאה בין שתי נשים צעירות בראשון, או בחוסר יציבותה של מערכת זוגית בשני. "טוני ארדמן" ממשיך ומפתח מגמה זו.
וינפרד קונרדי (פיטר סימוניצ'ק) הוא מורה למוזיקה בתיכון שמנצל כל הזדמנות להתחפש, להתבדח או למתוח אנשים. אמו הקשישה, נראית כמי שלא יכולה אלא להגיב באדישות יגעה לבדיחותיו. את בתו אינס (סנדרה הולר) הוא רואה לעתים רחוקות. היא עובדת בחברת ייעוץ בינלאומית, ולשם כך היא גרה כעת בבוקרשט.
אך מה שמפריד בין האב לבת אינו רק המרחק הגיאוגרפי. כשהוא מגיע לבית גרושתו ובעלה כדי לפגוש את הבת המבקרת, הוא מופתע לגלות שזו מסיבת יום הולדת לכבודה. בהמשך הוא מקבל עדכון על מצבה המקצועי מבעלה של גרושתו. נראה כי הקרבה שהייתה ביניהם בעבר נמוגה. היא מחייכת באדיבות מרוחקת כשהוא עושה תעלול אופייני, והוא מספר לה על "אינגה", הבת החלופית שאותה הוא שכר למלא את מקומה. נראה שהוא קולט כי מאחורי פסאדת ההצלחה של הבת הדברים אינם מזהירים.
כשהנסיבות בחייו משתנות הוא מנצל את ההזמנה שהיא נתנה לו בחצי רצינות ומגיע לביקור בבוקרשט. עם הגעתו הוא לומד עד כמה רחוק דימוי הקריירה של הבת ממציאות חייה. הוא רואה את ההשפלות הקטנות וההתנשאות של הבוס שלה ג'ראלד (תומס לויבל), ואת המרדף המביך שלה אחר לקוח רב השפעה השולח אותה ללוות את אשתו במסע קניות. נוכחותו הגולמנית של האב משבשת את חייה המקצועיים של הבת ובעיקר את היכולת שלה להתכחש לאומללותה. תוך זמן קצר האב נשלח חזרה לגרמניה.
אך הוא לא חוזר. מספר ימים מאוחר יותר הוא שב ומופיע בחייה של הבת בתור האלטר אגו החביב עליו – טוני ארדמן. הוא פולש בדמות זו לאירועים חברתיים, מקצועיים ואישיים בחייה של הבת. כמו גרסה ריאליסטית של "פרד תתפגר" (1991) הסרט שבו הקומיקאי הבריטי ריק מאיול מגלם דמות של חבר ילדות דמיוני ופרוע שחוזר לחייה של הילדה שהפכה לאישה ונמצאת במשבר.
"טוני ארדמן" נטול הומור נמוך מהסוג הרווח בקומדיה האמריקנית העכשווית (למעט סצנה בודדת שתגמול את הצופים מאכילת פטיפורים). ואף שיש שימוש נקודתי בכרית פלוצים, המבוכה החברתית אותה מחוללים תעלוליו של האב קשורים בעיקרם למראה "לא תקין" ולהתנהגות אקסצנטרית אך לא מסוכנת או מחוללת מהומות. כלי העבודה העיקרי שלו הוא סט לא תואם של שיניים מלאכותיות מגוחכות שהכנסתן לפה היא האות לכניסתו של האב לדמות האלטר אגו. לכך מתווספת גם פאה ארוכת שיער שלא ניתן לפספס את חבישתה כסוג של כובע. באמצעות החריגות הבולטת נוצרת דמות שדרכה משתקפת הצביעות של אנשי עולם העסקים אליו הבת מנסה להשתייך.
הטקטיקה של החצנת החריגות ויצירת סיטואציות שבהן אנשים חושפים את צביעותם היא כמו גרסה מאוד מרוסנת לתעלוליו של סאשה ברון כהן. אך אין כאן, כמו בסרטיו של ברון כהן, אלתורים, אלא תסריט ומשחק מתוכננים ומבוצעים בקפידה. כל זה מאפשר להופעתו של האב לחולל מנעד רגשות רחב – שעשוע, פליאה, דחייה, כעס, בלבול. אורכו יוצא הדופן של הסרט נראה כמו הד לאקסצנטריות של הדמות, אך בהגעה לרבע האחרון שני הדברים מגיעים לכדי מיקוד רגשי מקורי ורב עוצמה.
לפני כשבועיים התבשרנו כי הסרט כבש את לבו של הפנסיונר ההוליוודי ג'ק ניקולסון. מאז 2010 הוא המתין בסבלנות לפרויקט שיהיה שירת הברבור של הקריירה המפוארת שלו וככל הנראה העיבוד האמריקאי ל"טוני ארדמן" יזכה לכבוד. אף שהבמאית מרין אבה כבר הודיעה כי לא אמורה להיות לה כל נגיעה לעיבוד זה, לא צריך למהר ולאבד תקווה. עם הבמאי הנכון (אלכסנדר פיין, למשל) זה בהחלט יכול לעבוד. מישהו כבר מוכן לקחת התערבות על אוסקר המשחק בטקס של 2019?
