החופש להינשא: מדינת ישראל, את חייבת לנו 3,300 שקלים
בחתונה שלנו היו עדים (400), הייתה טבעת (אפילו שתיים) והוא אמר "הרי את מקודשת לי". אבל למדינת ישראל לא אכפת מההלכה, והמצב הזוגי שלנו בתעודת הזהות נותר "רווק". אז נסענו לקפריסין, ענינו I DO, והפכנו לנשואים. לא כדת, לא כמשה, אבל לחלוטין לתפארת מדינת ישראל. לנו היו 3,300 שקלים לשלם על המאבק שלנו לחופש דת. ומה עם מי שאין להם?
מדינת ישראל היקרה, את חייבת לי ולבן זוגי 3,300 שקלים חדשים - כמעט משכורת חודשית ממוצעת של סטודנטית. בגלל שיש פה רק דרך אחת להיות יהודייה, בזבזנו כמעט משכורת חודשית כדי להתחתן. בפעם השנייה.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. תעשו לנו לייק >>
היינו צריכים לקיים שתי חתונות, בשתי מדינות נפרדות, בשביל שמדינת ישראל תכיר בנו כנשואים. החתונה הראשונה התקיימה לפני כשנה, לפי כל כללי הטקס: מקווה, שמלה לבנה, חליפה, תסרוקת, כתובה, צלם, התרגשות ותמונות.
קראו עוד בערוץ היהדות :
- עולים וגאים: "ציונים עושים את זה טוב יותר"
- המהפכן של המאה ה-21: הרב שגורם לאתיאיסטים לאהוב את אלוהים
- אנטישמיות בארה"ב: "לא דמיינו את זה בסיוטים שלנו"
רק שבמקום רב אורתודוכסי שלא מכיר אותנו, ולוקח חלק בממסד הרבני המושחת שנקרא "הרבנות הראשית" - חיתנה אותנו הרבּה הקונסרבטיבית תמר אלעד אפלבום. את הרבּה תמר הכרתי לפני 15 שנים, כשהייתי בת 12, ומאז היא מלווה אותי, ובשלוש השנים האחרונות - אותנו.
הרבה תמר היא תלמידת חכמים, מנהיגה קהילתית ואדם שגורם לכל אחת ואחד לעצור ולחשוב. לא על משהו מסוים, אלא פשוט לחשוב. היא הרב(ה) שלי מתוך הציווי "עשה לך רב". אבל בשביל הרבנות הראשית היא כלום.
בחרנו בדרך אחרת, מתוך אהבת היהדות
אחרי שהחלטנו להתחתן, עלו כמה שאלות: איפה? (אזור ירושלים), מתי? (באביב, כמובן), ועלתה השאלה - איך. זו שאלה שבשנים האחרונות מתחילה להיות נפוצה יותר ויותר בקרב זוגות כמונו, שגדלו בבתים חילוניים, מסורתיים, ואפילו בציונות הדתית.
לי היה ברור שברבנות אנחנו לא עוברים. לבן זוגי זה היה קצת פחות מהותי בהתחלה, אבל מרגע שצללנו לתהליך - הבנו שנינו שרבנות זה בטוח לא. הוא - רב סרן בחיל האוויר, ואני - סרן במילואים וסטודנטית למשפטים, רגע לפני ההתמחות, יכולנו להתחתן בלי שום בעיה ברבנות. ובכל זאת, בחרנו שלא. בחרנו, מתוך ציונות ואהבת היהדות - בדרך אחרת.
התהליך שעברנו עם הרבּה תמר הכיל חיבור מעמיק למסורת ולתרבות היהודית, ולמקורות של כל שלבי טקס החתונה. זה היה מסע אישי שלנו למקום שהוביל אותנו להחליט להתחתן, ולהתחתן באופן שיוויוני. אבל למדינת ישראל זה לא מספיק. לא מספיק להתחתן כדת משה וישראל, לא מספיק להתחייב באופן שווה לחיים משותפים, ציוניים וישראלים במדינת ישראל, צריך רב. רב אורתודוכסי שמוכר על ידי הרבנות.
לא לתפארת מדינת ישראל
אז נסענו לקפריסין. בבית העירייה בלרנקה נכנסנו לתור שבו היו לפנינו ישראלי עם בחירת לבו הלא-יהודיה (רחמנא לצלן), ואחרינו עוד זוג ישראלי. מתוך סקרנות שאלתי את פקידת הקבלה כמה מתוך כל הזוגות שמגיעים להתחתן בשנה בלרנקה, הם ישראלים. התשובה שלה הייתה: המון. פשוט המון.
נכנסנו לחדר שהיה עמוס באלמנטים עטופים קטיפה אדומה, יותר מדי כסאות לאורחים שלא הגיעו, מוזיקה רומנטית מאמצע שנות השמונים וג'ורג'. ג'ורג' הוא "קצין הנישואין" בעיריית לרנקה, מעיין רשם נישואין, אם תרצו, שהיה מעוטר בזקן צרפתי ושרשרת עם מדליה.
מסתבר שיש תפקיד כזה, וכל מטרתו הוא להשיא זוגות לאחר בדיקה שהם אכן רווקים ונכנסים לתהליך הזה מבחירה חופשית. רק לשם ההשוואה, רשם הנישואין ברבנות בדרך כלל מדלג על עניין ההסכמה, וככה למשל נערכים נישואין בין קטינים או בשידוך, אבל רק לאחר בירור יהדות כמובן.
הטקס נמשך לא יותר מ-15 דקות, לאחר שנשבענו לאהוב ולדאוג זה לזו, להיות יחד בעושר ובעוני, בשמחה ובעצב, עד שהמוות יפריד בינינו. לאחר מכן נשאלנו את השאלה ההוליוודית ביותר - וענינו שנינו I DO. זהו, קיבלנו את האישור ועכשיו אנחנו נשואים. לא כדת, לא כמשה, אבל לחלוטין לתפארת מדינת ישראל.
הכל, חוץ מיהדות
מספר הזוגות הישראלים שמוותרים על הרבנות מאמיר משנה לשנה. חלק מתחתנים כהלכה דרך התנועה המסורתית, חלק דרך התנועה הרפורמית או בחתונה חילונית, וחלק לא מתחתנים כלל. המשותף לכל הזוגות הללו, הוא שהם לא רשומים כנשואים במרשם האוכלוסין.
המצב הזוגי בתעודת הזהות שלנו, למשל, עד היום, היה "רווק" או "רווקה" - למרות שלפי ההלכה אנחנו נשואים. היו עדים (400, תודה ששאלתם), הייתה טבעת (אפילו שתיים) והוא אפילו אמר "הרי את מקודשת לי". בחיי, מקודשת. אבל למדינת ישראל ובעיקר לרבנות, לא אכפת מההלכה, לא אכפת מהיהדות. שם המשחק הוא כוח ושררה.
נכון, עדיף שלא להירשם כדי להימנע מהרבנות בכל מקרה. אבל ההבדל היחיד שעדיין קיים בין הרשומים כנשואים למי שאינם, הוא בתחום אשרות הכניסה לארה"ב. ואם למי מבני הזוג יש שאיפות ללמוד או לעבוד שם, נהיה חייבים להיות רשומים כנשואים במרשם האוכלוסין. אז נסענו, למקרה שלמי מאיתנו יהיו שאיפות.
לנו היו 3,300 שקלים לשלם על המאבק שלנו לחופש דת. אבל מה עם מי שאין להם? מאות ואלפי זוגות שלא יכולים לבחור אחרת, נכנעים לדורסנות ולשחיתות של הרבנות - כי זה זול יותר. הם משלמים ונותנים יד למערכת שבשנת 2017 רואה בנשים קניין, ובזוגיות - מערכת שמבטלת את חירויות האישה. מערכת שגם אם היא מחייכת וקוראים לה "צהר", היא עדיין חלק ממערכת ארכאית שלא מתאימה לזמן ולמקום, ושמייצגת מיעוט מסוים בעם היהודי.
את 3,300 השקלים ששילמנו מדינת ישראל לא תחזיר לנו. אבל את החלק שלנו במאבק לחופש דת במדינת ישראל, אף אחד לא יוכל לקחת.
לפנייה לכתב/ת 
