כבר חתמנו על חוזה והוא חטף רגליים קרות
"הרגשתי שמשהו לא טוב קורה, ואז הוא הגיע חיוור ואמר שהוא לא מצליח להפסיק לחשוב שאולי זאת טעות, ושהוא לא מוכן לעשות עדיין את הצעד הזה". אימון אישי
כמעט שנה עברה מהפעם האחרונה שענת ישבה אצלי. בתקופה ההיא היו לנו פגישות ארוכות ומרתקות, שבמהלכן עברנו את מסכת הדייטים הכושלים, הבנו יחד את מנועי החיפוש הפנימיים שלה, התחקינו אחר כל אותן בחירות בגברים שלא התאימו לה, עד לבסוף היא מצאה בעצמה שוב את הכוח להאמין שהסוף יכול להיות טוב יותר. נדמה היה לנו שהיא אפילו הצליחה בכך. זה קרה כשהיא פגשה את אלון, ומצאה בעצמה את הכוחות להתגבר על הצורך ליצור וודאות של "לאן זה הולך?", ופשוט לאפשר לקשר להתהוות ולהיבנות.
דווקא אז, כשהיא הרגישה שהכל מתחיל להסתדר ובישרה לי בהתרגשות שהם החליטו לעבור לגור ביחד ואפילו מצאו דירה חמודה שתתאים להם, הקרקע שוב נשמטה תחת רגליה. "הרגשתי שמשהו לא טוב קורה", היא משחזרת בקול שבור. "ואז הוא הגיע חיוור ואמר שהוא לא מוכן לזה". אני ממשיכה ומתחקרת בעדינות שרלוקית את תוכן השיחה שהתנהלה באותו רגע דרמתי. "הוא אמר שהוא לא מצליח להפסיק לחשוב שאולי זאת טעות, ושהוא לא מוכן לעשות עדיין את הצעד הזה".
בנקודה הזאת, רגע לפני שאני קופצת איתה ראש לתוך המערבולת הרגשית שאופפת אותה, חשוב לי לברר את מה שבעיניי הוא נקודת המוצא לדרך ההתמודדות עם הסיטואציה - "הוא רוצה עוד זמן או שהוא מבקש להיפרד?", אני שואלת. "הוא חזר ואמר שהוא לא רוצה להיפרד, חזר ואמר שהוא אוהב אבל מבולבל", היא משיבה. ענת קיבלה ברקס שהקפיץ אצלה בחזרה את כל הפחד. משהו בתסריט שהיא בנתה השתבש, וכל הקלפים עפו באוויר והשאירו אותה המומה, ומבלי יכולת להבין מה נכון לה לעשות - להישאר או ללכת.
"איבדתי את כל הביטחון שהוא באמת אוהב אותי. אולי אני שוב באותה נקודה מוכרת של לרצות יותר מהצד השני". החוויה של "לרצות יותר" העלתה בענת את טעמם המר של הדחייה, העלבון והמחשבה שמשהו בה לא מספיק טוב. הנקודה הזאת שבה אנחנו ניצבים בתוך יחסים שבהם צד אחד מושך רגל וממאן להתקדם בקצב שאנחנו רוצים, לעיתים אפילו עוצר, מצריכה גיוס מעמיק ואסטרטגית התמודדות בשני מישורים - השיח הפנימי והתקשורת הזוגית.
לנטרל את האוטומט
ענת הכירה בעצמה היטב את האוטומט של "לפרק וללכת". כשהיא הרגישה שהיא רוצה יותר, היא פשוט נעלמה, חתכה ולא נתנה לצד השני רגע של אפשרות להיות בתוך הכאוס הפנימי. זה אולי הגן עליה מעוד סיבוב של סכין הדחייה בבטן, אבל גם תמיד הוביל לאותה תוצאה לא רצויה של סיום הקשר. המודעות לאוטומט אפשרה הפעם גמישות להתנהלות והתמודדות אחרת.
להרחיב את הסיפור
ענת הבינה שכדי שהפעם היא תוכל לפעול בצורה שונה, עליה להפסיק לספר לעצמה את הסיפור המוכר שכנראה היא הסיבה לזה שאלון לא רוצה לגור ביחד. מחשבות הכתישה העצמית הבלתי פוסקות בסגנון של "אני לא מעניינת, לא מושכת מספיק או לא כיפית", סימאו את עיניה מלראות את המצוקה של אלון ואת הפחד ממחויבות שהשתלט עליו וגרם לו לעצור.
להצליח לראות את הצד השני
הפחד ממחויבות ואינטימיות מקפל לתוכו הרבה מאוד היסטוריה אישית, שהטביעה פחדים וחששות אי-שם, במעמקי התת-מודע. אלון אהב את ענת ורצה להמשיך את הקשר, אבל לצד זה הוא נתקף בקושי גדול לקבל החלטה ולהתקדם. דווקא היכולת של ענת להצליח לראות את הקושי שלו ולא לבקר, להיעלם, להאשים או לתקוף היתה המפתח שאפשר לאלון, אולי בפעם הראשונה, לשתף בקושי ולהתחיל לפורר אותו.
לפתוח ערוץ
בשיחות הבאות שלנו ענת דייקה לעצמה את הגישה והדרך להתמודדות עם המכשולים. היא בחרה לשתף את אלון במחשבות, ברגשות ופחדים שעולים בה. השיתוף פתח גם בפני אלון מרחב חדש שבו הוא יכול להציף בכנות את הרגשות שהוא חווה. השיחות הללו היוו את הבסיס להתמודדות משותפת. בסופו של דבר, הסבלנות השתלמה והיכולת שלה להכיל אותו חיזקה את הקשר. כשהפחדים הונחו על השולחן ולא עמוק בתוך המגירה הפנימית של כל אחד מהם, נוצרה חברות ואינטימיות עמוקה מתמיד.
