זורעי הפאניקה / טור
ברצלונה הנוכחית לא נראית תמיד איכותית כמו קבוצות אחרות שלה בעשור האחרון, אבל העוצמה שצברה כמועדון בתקופה הזו הצליחה לגרום גם למי שלפני רגע הביסה אותה לרעוד מפחד. אורי קופר על המהפך שנכנס לספרי ההיסטוריה, המספרים מאחוריו, טעויות השיפוט וההצגה של ניימאר
קבוצות גדולות הן קודם כל כאלה בזכות איכות הכדורגל שלהן, זה ברור. הטכניקה, הטקטיקה, העבודה על המגרש והיכולת הקבוצתית מנצחות משחקים. אבל יש פרמטר נוסף והוא הפחד שהעוצמה שלהן כקבוצה או כמועדון מכניסה ליריב, זו שגורמת לפעמים להצלחה גם בימים, או בתקופות, שהכדורגל פחות טוב. מין זריעת פאניקה אוטומטית שכזו, מהסוג שראינו אתמול בעיניים של שחקני פריז סן-ז'רמן.
- "אגדות, גיבורים, המהפך הגדול בהיסטוריה"
-
החברה הישראלית של גיבור הניצחון מדברת
-
בארסה עלתה והרשת איבדה את זה לגמרי
לברצלונה של פפ גווארדיולה, למשל, היה שילוב של הכל יחד. היריב לפעמים בקושי היה נוגע בכדור לא רק בגלל הטיקי-טאקה אלא גם בעקבות הפאניקה מהטיקי-טאקה. גם קבוצות שבאות היום לשחק מול באיירן מינכן מרגישות את זה ומגדילות עוד יותר את הסיכוי שלהן לקבל תבוסה כי הן מבינות מראש שסיכוי טוב שיקבלו תבוסה. ברצלונה הנוכחית היא אולי - וכן, זה נכתב אחרי הניצחון המשוגע - לא הקבוצה הגדולה שהייתה לא מזמן, אבל המהות שלה כמועדון וזכרונות העבר הלא רחוק הביאו אותה לזריעת פאניקה קיצונית, משתקת, גם אצל זו שרק לפני רגע הביסה אותה 0:4.
לא סתם היו רבים שאמרו אחרי המשחק הראשון את המשפט הקלישאתי "אם מישהי יכולה למחוק את הפיגור הזה זו ברצלונה". מה שקרה לקבוצה בעשור האחרון, העוצמה הנדירה שצברה, גרם לכך. זו מחמאה ל-"מועדון" ולאו דווקא ל-"קבוצה". ברצלונה, וכמה מוזר לומר את זה אחרי אחד המהפכים הגדולים בהיסטוריה של המשחק, לא הראתה, מבחינת כדורגל נטו, את אחד המשחקים האיכותיים ביותר שלה. היא קודם כל גרמה לשחקנים מהצד השני לשקשק.
הנה, תסתכלו על השערים הראשונים. קווין טראפ היסס והוביל לחגיגה של לואיס סוארס. העקב של אנדרס אינייסטה היה חכם, אבל איבוד עשתונות הוביל לשער עצמי. החלקה של תומאס מונייה הובילה לפנדל (רגע, סבלנות, עוד מעט על השיפוט). סן-ז'רמן הייתה בפאניקה מוחלטת. אף הרחקת כדור לא הלכה לכיוון הנכון. במחצית הראשונה הכדור היה בשליש המגרש של ברצלונה ב-9 אחוזים בלבד מהזמן (וגם אז בדרך כלל ברגליים של שחקני בארסה). רק להשוואה עד כמה הדבר קיצוני - בממוצע המספר הזה במשחקי ברצלונה עומד על 24 אחוזים, גם מול קבוצות מתחתית הליגה הספרדית.
ומה בחלק האחרון, הדרמטי, של הערב? מהדקה ה-85 ועד שריקת הסיום שחקני פריז החליפו ביניהם 4 מסירות. 3 מתוך ה-4 היו בחידוש המשחק אחרי השערים. ברצלונה הראתה כמה דברים נפלאים, ויש שחקן אחד (ניימאר, מיד ההרחבה) שהיה מעל כולם, אבל הגדולה של המנצחת הייתה קודם כל ההצלחה בזריעת הפאניקה, גם באמצעות משחק הלחץ הבלתי פוסק ודחיקת אדינסון קבאני, השחקן ההתקפי ביותר, למרחק 25 מטרים מהשער שלו.
הפאניקה הזו - או אם תרצו יכולת הלחץ של ברצלונה - הגיעה גם לשופט דניז אייטקין. את הפנדל הראשון היה אפשר לשרוק, אבל בשני לא ברור איך הגיעה שריקה. גם קשה לומר שהייתה עבירה לפני השער של ניימאר בבעיטה חופשית. האם הטעויות האלה פוגעות, אצל האוהד הנייטרלי כמובן, בתחושות לגבי ההישג הנדיר? כן. האם זה עדיין הישג בלתי נתפש שמראה את עוצמתה של ברצלונה? גם פה התשובה היא "כן".
עבודה אינטנסיבית, שכל והפחדה
המהפך הגדול ביותר הושג עם יכולת פושרת של הכוכב הגדול ביותר, ליונל מסי כמובן. אונאי אמרי, כמו במשחק הראשון, המוצלח הרבה יותר מבחינתו (איך אפשר להתאושש מדבר כזה?), שוב דאג להקיף את מסי כל הזמן בשחקנים שונים. לארגנטינאי היה קשה, אבל שחקנים אחרים הרוויחו קצת יותר חופש.
בכל מקרה, האפשרות של ברצלונה לדחוק את סן-ז'רמן לתוך הרחבה שלה הגיעה בזכות אחרים. סרחיו בוסקטס שימש כפיבוט, זה שכל פעם דאג, גם אם בזכות מיקום טוב, להחזרת הכדור לרגלי החברים שלו באזור מסוכן של המגרש. ראפיניה הפעיל לחץ ברמה גבוהה מאוד ותיקל יותר פעמים מכל שחקן אחר. אינייסטה לא רק הכניס את העקב ואת המסירה לניימאר בשער השלישי אלא תרם משמעותית בעבודה ההגנה במרכז המגרש. סמואל אומטיטי הראה שוב איזה בלם אדיר הוא.
כל הפעולות האלה, שראוי לציין, אינן הנוצצות ביותר ופה חלק גדול מהסיפור. שוב, זה מוזר, אבל צריך להיאמר - ברצלונה כבשה 6 שערים לא בזכות כדורגל התקפי מרהיב אלא עם עבודה
אינטנסיבית, שכל והפחדה (וכן, גם השופט). שונה מתבוסות אחרות שהנחילה לקבוצות שונות עם השנים.
שחקן אחד הוא יוצא דופן, לטובה כמובן, וזה ניימאר. הברזילאי נגע בכדור לא פחות מ-109 פעמים, המון לכל משחק ויותר מכל שחקן אחר בערב הזה. הוא הבקיע בפעם השנייה העונה בליגת האלופות בבעיטה חופשית מתוך 3 נסיונות בלבד. בישול הניצחון היה האסיסט השמיני שלו העונה בצ'מפיונס, שיא לשחקן במפעל. רוב השחקנים היו ישר מרימים את הכדור בחזרה לרחבה. ההטעיה הקטנה שניימאר עשה לפני הכדור ששלח לסרג'י רוברטו דאגה שהכדור יגיע ליעד ללא הפרעה.
יש שאמרו שהפנדל שניימאר לקח במקום מסי הוא מעין "העברת הלפיד" בין השניים. אז לא, מסי עדיין כאן, אבל ניימאר הראה שברצלונה זקוקה לו בדיוק כמו לארגנטינאי. ניימאר הראה כמה קור רוח יש בו, איזה אופי. כזה שנדרש לביצוע מהפך שלא יישכח לעולם.
לפנייה לכתב/ת 
