לקום ב-4 לפנות בוקר ולגלות שהילדה לא בבית
נירית צוק לא הסכימה שבתה בת ה-17 תלך למסיבה בבית ריק כי ידעה שהמשמעות היא מסיבה עם אלכוהול. מה קרה כשהיא קמה באמצע הלילה וראתה שהילדה לא בבית? ומה בני הנוער באמת צריכים מההורים?
אני מתעוררת באמצע הלילה בבהלה. הבית שקט אבל משהו בכל זאת מטריד את מנוחתי. אני נכנסת לחדר של הילדה בת ה-17, ומגלה שהיא עדיין לא חזרה הביתה. אני מציצה בשעון ומגלה שהשעה 4 לפנות בוקר. איפה היא? אני חושבת ומרגישה את הדאגה מטפסת לי במעלה הגוף, היא הייתה אמורה להיות בבית כבר לפני שעה.
הכל התחיל כשהילדה סיפרה לי שהיא הולכת למסיבה ב"בית ריק". מהכרותי עם המושג היה לי ברור שזאת מסיבה מועדת לפורענות. מסיבה בבית ריק, למי שאינו בקיא בפרטים, היא מסיבה שבה בדרך כלל שותים, ובכמויות, משתכרים וחוגגים בלי חשבון. ולכן, כששמעתי על המסיבה, מיד אמרתי לה שהיא לא הולכת למסיבה כזאת, פשוט לא, אין מצב! אבל אז היא הסבירה לי שמדובר בחברה ממש טובה, ושזו חוגגת יום הולדת, ושהיא חייבת ללכת. האמת היא שהבנתי אותה.
בשלב הזה נכנעתי, אבל היה לזה מחיר. הושבתי את הילדה לשיחה צפופה שבה הסברתי לה (בפעם האלף בערך) כל מה שאפשר על נזקי האלכוהול. היא הביטה בי ואני דיברתי עד שבשלב מסוים פשוט הרגשתי כאילו אני מדברת עם עצמי. מעין תחושה כזאת שאת מדברת ומדברת והיושב מולך שומע רק "בלה, בלה, בלה". בכל זאת המשכתי. הסברתי לה את כל מה שאני מסבירה לה כבר מגיל 12 בערך על כך שהאלכוהול מזיק. היא הנהנה. הנהון קצר על כל טיפ ישומי והנהון ארוך על הסברים מפורטים. ואז היא יצאה מהבית.
אולי קרה משהו נוראי?
עכשיו אני עומדת מול המיטה שלה, ומנסה להבין איפה היא לעזאזל. קבענו שבשעה 3 לפנות בוקר היא תחזור הביתה. למה היא לא חזרה? אני מנסה לצלצל לנייד שלה אבל אין מענה. הלחץ כבר אופף אותי מכל כיוון. השאלות מנקרות לי בראש ולא עוזבות אותי: מה אם היא בכל זאת שתתה והשתכרה? אולי היא נמצאת באיזה מקום, ולא יודעת בכלל מה קורה איתה? אולי קרה משהו נוראי? אולי אחד מהחברה שנוהג שתה יותר מדי? תסריטי האימה שחולפים לי בראש רק הולכים ומחריפים. לעומתם הסרט "אפוקליפסה עכשיו" נראה כמו קומדיה חביבה.
אני שוב מנסה לחייג לנייד, ושוב היא לא עונה. בשלב הזה אני נשברת ומעירה את בן הזוג. הוא מבחינתו בכלל לא מבין על מה המהומה. "הכל בסדר", הוא ממלמל מתוך שינה. "בטח היא מבלה ושכחה מה השעה, היא תחזור הביתה עוד מעט". אני מנסה לחזור לישון אבל לא מצליחה. הגוף שלי מלא אדרנלין, והמחשבות הרעות ממשיכות לנקר בראשי.
עוד בערוץ הורים:
- ראיונות עבודה הזויים שאמהות נאלצו לעבור
- לקלוט מה השגתי בחיים ולהתחיל לבכות
- הורים יכולים להתנתק מקבוצות ווטסאפ? ניסינו
רבע שעה לאחר מכן אני שומעת את רחש המפתחות בדלת. אני מזנקת מהמיטה ושואלת את הילדה מה קרה. הילדה מופתעת לראות אותי ערה אבל היא מתעשתת בתוך שניות: "הכל סבבה", היא אומרת בשמחה. "לא שמתי לב לשעה". אני מביטה בה ושוקלת האם לצרוח עליה או להיות מאושרת שהכל הסתיים בשלום. בסופו של דבר, לאחר התלבטות קצרה, אני מסננת לעברה: "נדבר בבוקר", והולכת לישון.
למחרת בבוקר אני חושבת על כל מה שקרה, ומבינה שהגיע הזמן לנקוט גישה שונה. ברור לי כי הילדה יודעת בדיוק את כל מה שאני חושבת לגבי אלכוהול, והיא כבר יכולה לדקלם את הנלמד באמצע הלילה. אולי הגיע הזמן לשאול אותה מה היא הבינה ומה קורה בפועל. אני מזמינה את הילדה לשיחה צפופה, ולהפתעתי היא משתפת פעולה. היא מספרת על מקרי השתכרות קשים שהיא ראתה, על ילדים שהתמוטטו באמצע מסיבה בגלל ששתו יותר מדי או ילדים שחיכו עד הבוקר עם חברים על מנת שההורים לא ידעו שהם שיכורים. היא מדברת גם על הלקחים האישיים שלה מכל העניין. לראשונה בחיי נופל האסימון. סוף סוף מבינה שהילדה הפנימה, ושמה שיקרה מעכשיו והלאה תלוי בעיקר בה.
כשהילד מתקשר שיכור באמצע הלילה
הגישה הזאת, שבה בני הנוער מספרים להורים על נושא האלכוהול היא גישה שאנחנו בפורטל "עשר פלוס" יחד עם מכון אדלר מיישמים בפאנלים שנערכים בנושא. ביום שישי האחרון נערך פאנל כזה בהתנדבות בתיכון "רמון" בהוד השרון. התלמידים סיפרו להורים דברים בסיסיים, כגון: כיצד בני הנוער משיגים את האלכוהול (מבקשים מבני 18 או מכירים מקומות שבהם מוכרים לקטינים). הם שיתפו את ההורים במושגים מהשטח כמו "בית ריק" , "שתיית בולמוס" (שבה שותים כמה שיותר שוטים במהירות), ועוד.
הם הסבירו גם את הצד שלהם בכל העניין, ואמרו שאמנם הם מודעים לכך שאפשר ליהנות גם בלי אלכוהול אבל מבחינתם אפשר ליהנות גם כאשר שותים במידה. היה מעניין לשמוע את בני הנוער מדברים, ובעיקר היה מרגש לשמוע אותם אומרים להורים כי רוב בני הנוער שותים, וכי הרעיון הוא שההורים ידעו את זה ויוכלו לשוחח על כך עם הילדים.
לכתבות וטורים נוספים היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
לסיום הם אמרו להורים: "אם הילד שלכם מתקשר אליכם שיכור אז אל תוכיחו ותבקרו אותו באותו רגע, אלא פשוט תהיו שם עבורו", ועל כך הם זכו למחיאות כפיים סוערות.
כשחזרתי הביתה ניגשתי לילדה, ואמרתי לה דבר אחד שלא נאמר בכל השיח שלנו בערב הקודם. אמרתי לה שחשוב לי שהיא תדע כי בכל מצב בחיים, לא משנה מה קורה, אני תמיד אהיה שם עבורה. היא צריכה רק לומר או לצלצל ואני אגיע, בכל יום, בכל שעה, ומבלי לחפור. החפירות יגיעו כמובן, אבל אני מבטיחה שאחכה ליום למחרת.
הכותבת היא עורכת פורטל עשר פלוס
ומומחית למחקר תרבות הנוער
איך למנוע שקרים של מתבגרים? צפו:
לפנייה לכתב/ת 
