החרדיות של מולייר: על הבמה - נשים בלבד
כל חייה חלמה סוניה סודרי להיות שחקנית. אבל כשהגשימה את החלום במלואו, על במת התיאטרון הלאומי הצרפתי - היא גילתה את אלוהים ונאלצה לבחור. "בעלי אמר: זה לא מקובל אצלנו. תשכחי מזה. לשחקן גם אין מעמד מכובד", היא מספרת - אבל סודרי החליטה להביא את התיאטרון לנשים החרדיות. עכשיו הן עושות מולייר - לנשים בלבד
סוניה סודרי חלמה להופיע כשחקנית תיאטרון מאז שהייתה ילדה קטנה בפריז ("לא שואלים גברת בת כמה היא", היא גוערת בי במבטא צרפתי כבד ובצחוק מתגלגל, כשאני תוהה מתי בדיוק זה קרה). סוניה, שבילדותה נקראה כהן-טנוז'י, גדלה במשפחת יהודית-חילונית בעיר האורות.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
"היינו יהודים, לא יותר מזה", היא אומרת. "אבא שלי היה מוזיקאי. חונכתי על אמנות, למדתי מוזיקה, ניגנתי בפסנתר ונמשכתי לתיאטרון. כל החיים שלי רציתי ללמוד את זה, ואכן הגעתי לאקדמיה לתיאטרון בצרפת וזכיתי בפרסים. אחר כך התמקדתי בתיאטרון חזותי, שיחקתי עד שברוך ה' נכנסתי לתיאטרון הלאומי, ואיתו הופעתי בכל העולם".
עוד תרבות בערוץ היהדות:
- קליפ: רמי קלינשטיין ויונתן רזאל עם "ארצנו הקטנטונת "
- תערוכה: פילגש בגבעה ברמת הגולן
- אופנה: פאשניסטות, אבל בצניעות
- עיון: "הזוגיות החדשה" של הרב יהושע שפירא
- סיפורת: מול אלילים מרוסקים: הדור שנאלץ להתפכח
-
שירה: מאיה מורנו בשיר אהבה יפה כלבנה: "אני זו שמוכיחה שאתה קיים "
- דוקו: "רווק דתי מתאפק וסובל, או שחוטא וסובל "
- אלבום: אייל כהן אחרי "THE VOICE": יחסים מורכבים עם אביב גפן
ה"ברוך ה'" שמתלווה לשיח איתה בטבעיות שכזו, לא היה שם באותן השנים, והאמנות הייתה סוג של דת עבורה – אבל הדרך לאמונה עברה באמנות. ליתר דיוק, בתוכנית הרדיו שלה, שבה עסקה בנושא של שורשים ומציאות. "זה נתן לי חשק לחפש", היא מסבירה. החיפוש כלל לימודי פילוסופיה, ובהמשך לימודי עברית אצל מי שהפך לימים לבעלה, אליהו סודרי.
"בתחילת שנות ה-80 לא הייתה תנועת תשובה כמו שיש היום", היא אומרת. "במסלול שלי הרגשתי שאני מוצאת משהו עמוק, מי אני ומה הזהות שלי". התלמידה השקדנית החלה לשמור שבת וכשרות. "בהמשך הגעתי לשאלה הגדולה - האם אני יכולה להמשיך להיות שחקנית ולהופיע בהצגות גם בשבת, וקיבלתי תשובות שליליות".
"אחרי שהתחתנתי עם אליהו, הוא הציע שנעלה לישראל. רציתי להיות שייכת לעם ישראל. ניסו אמנם לשכנע אותי להישאר בצרפת, אבל אחרי שהתחתנתי, מחקתי את העבר".
"איבדתי זהות"
סודרי מספרת על הקשיים: "להיות בעל תשובה זה לא פשוט וקל. יש לי עבר מקצועי, של ידע אינטגרציה עם כל העולם, ויום אחד הכל נסגר. לא הכירו אותי. איבדתי זהות. לא ידעתי מי אני. במשך שמונה שנים שתקתי. גידלתי שני ילדים, עברתי עם בעלי מאולפן ללימוד עברית ברמת אביב, ליישוב החרדי ביתר עילית. בהמשך עברנו מעיר לעיר, כמו היהודי הנודד, וכיום אני גרה ביישוב החרדי מודיעין עילית".
איך בעלך התמודד עם הצורך שלך לעסוק באמנות?
"הוא לא הבין. הוא גדל במקום חרדי, וכשנפגשנו בהתחלה ואמרתי שאני שחקנית ובמאית, הוא לא הבין ושאל מה המקצוע שלי. הסברתי לו שזה המקצוע - שחקנית ומורה".
אבל סודרי, שנתלשה באחת מעולמה הקודם, התגעגעה: "אחרי שמונה שנים בארץ, הביטוי האמנותי היה לי חסר בענק. כל לילה חלמתי שאני על הבמה ויש בעיה: פעם משחקת את אנטיגונה ושוכחת טקסט, פעם אחרת עולה על במה אבל הקהל לא שם. כל בוקר התעוררתי עם הרגשה שחסר לי משהו. בשלב ראשון חזרתי לנגן, מספר שעות מדי יום".
"בעלי אמר: התיאטרון נגמר. זה לא מקובל"
גם מבית לא היה קל: "בעלי אמר – 'התיאטרון נגמר, זה לא מקובל בעולם החרדי, נסי לשכוח מזה. זה לא מעניין אף אחד'. לשחקן גם אין מעמד מכובד".
אז איך חזרת לתיאטרון?
"אני מאמינה שהקב"ה מנהל את עולם, וכמו שכתוב: 'בדרך שאדם רוצה לילך – מוליכין אותו'. יום אחד מישהי דפקה על הדלת ואמרה שהיא שמעה שהייתי שחקנית, והיא רוצה ללמוד".
סודרי החלה ללמד תיאטרון בבתי ספר של בנות חרדיות. בשנת 2008 היא פתחה בית ספר ותיאטרון לנשים בשכונת הבוכרים שבירושלים. המוסד עבר מספר גלגולים, וכיום הוא מכונה "פסיפס". "כשהתחלתי ללמד נשים חרדיות, לא היה מושג מה זה תיאטרון. בבתי הספר והסמינרים היו מעלים 'הופעה' שהיא חצי-תיאטרון, עם סיפורים וריקודים.
"כהשגעתי עם מזוודות, עם הידע ועם סגנון עכשווי, הייתה בהלה גדולה. אבל התכנים היו גלאט-כשר ולכן אף אחד לא יכול היה לטעון שזה אסור. אבל היה קשה, ואז הגעתי ל'קרן ירושלים'. הם אמרו שהם רוצים לעזור, ואני הודיתי שאני לא ממלאת אולמות. לשמחתי אמרו לי 'גם אם יהיה קהל של אישה אחת, את צריכה לעשות את זה. אני באמת פועלת לפי האמנות שלי. גם כאשר שחקניות שאלו לפעמים 'איך הקהל יקבל את זה?' אני הסברתי שאני עושה מה שאני מרגישה".
מולייר כשר למהדרין
במסגרת פסטיבל ירושלים לאמנויות 2017, שמתקיים השבוע, תעלה קבוצת התיאטרון של סודרי, "פסיפסו", את המחזה "חתונה בשוק". מדובר בעיבוד חדשני לקומדיה "גם הוא באצילים" של מולייר.
כשסודרי נשאלת איך נראים האצילים בגרסה שלה, שבה לא מופיעים גברים - היא מזכירה שבתיאטרון השייקספירי שיחקו במקור אך ורק גברים. אז אצלה כולן נשים. עם זאת, בניגוד לתיאטרון השייקספירי, אצלה הנשים לא מופיעות בתפקיד גברים, אלא כל התפקידים הם של נשים, מה שחוסך לשחקניות החרדיות את השאלה ההלכתית האם מותר להן ללבוש בגדי גברים.
כאשר היא נשאלת האם ההחלטה הזו הגיונית מבחינה אמנותית, היא טוענת שזו בדיוק הגישה של פיטר ברוק, במאי התיאטרון הבריטי שחקר את הקשר שנוצר בין השחקנים לקהל, במטרה להגיע למה שהוא מכנה "תיאטרון אוניברסלי", שאיננו תלוי-תרבות או שפה.
"התיאטרון זה שפה אחת, זה לכולם", אומרת סודרי. "יש לי מגבלות, אני עושה תיאטרון רק לנשים, אבל בכך מזהה את עצמי כאמנית".
- ההצגה "חתונה בשוק" תיערך במסגרת פסטיבל ירושלים לאמנויות 2017, בבית מזיא בירושלים.
