חברות שלי רוצות שניפרד כבר. הן מותשות
"בועז מסובב אותי על האצבע ולי יש קשיי ריכוז. אני כבר מרגישה פתטית מול החברים והמשפחה. ברור לי שהם כבר רוצים להקיא מכל הסאגה הזו. יש לי חברות שאמרו מפורשות שהן לא רוצות לשמוע עליו יותר. אני מבינה אותן ולמרות זאת אני עדיין שם, מצליחה לחתוך גג לשבוע ואז חוזרת לזרועותיו". אימון אישי
היא יושבת מולי והמילה שיכולה לתאר את מצבה הכי טוב זה "מוצפת". נעמה מספרת לי בפגישה הראשונה שלנו על היחסים שלה ושל בועז. מדי פעם היא מלכסנת לעברי מבט, כמו בודקת מה אני חושבת על קורותיהם כזוג הכי נפרד-וחוזר בעולם. "אני מרגישה כמו הספינר הזה שכולם מדברים עליו", היא אומרת ומרשה לעצמה לחייך לראשונה מאז התיישבה בחדרי.
"בועז מסובב אותי על האצבע ולי יש קשיי ריכוז. אני כבר מרגישה פתטית מול החברים והמשפחה. ברור לי שהם כבר רוצים להקיא מכל הסאגה הזו. יש לי חברות שאמרו מפורשות שהן לא רוצות לשמוע עליו יותר. אני מבינה אותן ולמרות זאת אני עדיין שם, מצליחה לחתוך גג לשבוע ואז חוזרת לזרועותיו. וזה מטריף אותי. כל החצי שנה האחרונה מאופיינת בניסיונות לצאת מהקשר הזה".
נעמה אינה היחידה. אני שומעת את הסיפור הזה על קושי לחתוך קשר בערך אחת לשבוע, ותמיד אני נזכרת באמרת השפר שראיתי פעם בפייסבוק: "לאהוב זה כואב, לשכוח זה כואב, אבל לא לדעת מה לעשות, זה הכי כואב". וזה כל כך נכון. המצב הכי מייסר הוא הבלבול כי הוא מנציח את הקונפליקט הפנימי אשר חובט בנפש חזור וחבוט.
נעמה מגוללת את קורותיהם, ומספרת לי שהם כבר שנה וחצי ביחד. בהתחלה היא לא היתה סגורה על הקשר הזה, אבל בועז כבש אותה לאט לאט. היחסים שלהם ידעו עליות ומורדות, ולפי מה שהיא מספרת, בועז מתברר כטיפוס לא קל בכלל. כזה שיש לו התפרצויות זעם, קושי להתמסר עד הסוף והרבה מאוד ביקורת. אבל מבין המילים אני שומעת גם כמה נעמה מקשה על הקשר מעצם העובדה שהיא לא סגורה עליו, ועמוק בפנים היא מרגישה שהוא לא באמת האיש שלה.
לפני חצי שנה, אחרי לא מעט ריבים ומשברים, היא החליטה להיפרד ממנו, ואז התחילה הסאגה הזו של החצי שנה האחרונה שבמהלכה נפרדה ממנו כבר חמש (!) פעמים, תמיד ביוזמתה. מצד שני, היא גם תמיד חזרה אליו, או כפי שהיא מתארת - "זוחלת מושפלת בחזרה לזרועותיו". היחסים מאז מרים, סוערים ומכאיבים. או בקיצור: אובססיה.
בפעם הראשונה שהיא נפרדה ממנו היא הרגישה אבודה. היה לה קשה להכיל את הרעיון שהוא לא יהיה יותר בחיים שלה. כשדפקה את הרכב, בועז היה הראשון אליו התקשרה, ובאבירות האופיינית לו (כן, יש לו גם צדדים טובים) הוא הגיע וטיפל בכל העניינים. בלי מילים הם חזרו.
פחות מחודש אחרי היא חתכה שוב, ושוב חזרה ושוב ושוב. היא מתארת את הפחד להיות לבד, שאם לא הוא, היא לא תמצא מישהו אחר. לדבריה, היא חוששת שזו התחנה האחרונה שלה.
"זה מורכב", היא אומרת. "אני אוהבת אותו, הוא החבר הכי טוב שלי, אבל אני לא רוצה אותו כבן זוג לחיים, ואני יודעת שאני לא יכולה להמשיך לשחק ככה ברגשות שלו, ברגשות שלי, אבל אני לא מצליחה להתנתק". התופעה הזו של לא לרצות להיות ביחד אבל שגם אי אפשר לחיות בנפרד, היא באמת תופעה מוכרת. מי שחווה אותה, כמו נעמה, מתאר את זה כהתמכרות. אתה מת להיגמל, יודע שללא הסם מצפה לך עתיד טוב יותר, אבל "הדוּדה" למנה נוספת של חום ואהבה חזקה מהכל.
בועז, ייאמר לזכותו, פיתח עמידות מדהימה מול הלימבו הזה שנעמה מעבירה אותו, ובכל פעם הוא שם עם זרועות פתוחות, מקבל אותה בחזרה. ככל שאנחנו מעמיקות אני מבינה שאצל נעמה זה דפוס. היא תמיד מתקשה להתמסר עד הסוף, תמיד היא נפרדת ותמיד היא מתקשה לסיים, מושכת את הסוף. בדיעבד היא יודעת להגיד שבאמת כל הקשרים שהיו לה לא התאימו, אבל הרעיון שאותו אדם לא יהיה נוכח יותר בחייה, גומר אותה.
הקושי להתמסר באמת
דפוסי פרידה הם אחד הנושאים העמוקים שאנו לא תמיד מודעים אליהם. איך שזה שאדם אחד טורק את הדלת ולא מסתכל אחורה, ואילו אדם אחר לא מצליח להתנתק? החלטנו לרדת לעומק העניינים ולצאת למסע פנימה כדי להבין מה זה הדבר הזה שמקשה עליה להתנתק, גם אם היא בטוחה שהחלטתה סופית. ירדנו דרך השכבות, דרך בלבול, פחד, כעס ואשמה, עד שהגענו לזיכרון ילדות משמעותי, לימי בית הספר היסודי שבהם היא חוותה פרידה מחברה טובה שלא רצתה להיות יותר חברה שלה. נעמה זוכרת איך היא מצאה את עצמה מתחננת בפני הילדה הזו שהן יחזרו להיות חברות.
עצם ההסתכלות על העבר וההבנה מהיכן צמח לו הדפוס התלותי הזה, אפשרה לנעמה להרחיב את הסיפור ולראות שלמרות הקשר ההוא שנקטע, היא כן הצליחה לייצר קשרים חדשים במהלך חייה. ויותר מזה, היא הבינה שהיא לא מתמסרת לאף קשר, גם אפלטוני, עד הסוף. תמיד יש סייג, תמיד זה לא באמת מתאים, תמיד היא שומרת על רגל אחת בחוץ.
ההבנה פוגגה את האימה ואת התסכול, והיא החליטה בינתיים לא להחליט. לראות מה קורה לה בתוך קשר עם המודעות החדשה ועם היכולת להכיל את המרחב הלא ברור, ועדיין לפעול שם בצורה אחרת שהיא לא פרידה וחזרה. ההבנה שזה לא בועז עצמו אלא דפוסי הילדות שלה שגורמים לה לרצות לברוח ולחזור מכל קשר, גרמו לה להחזיק מעמד ולא לברוח. מאז אנחנו ממשיכות לעבוד, כל שבוע, לאט לאט, ובודקות מה קורה לה בהתמסרות אמיתית, עם כל הספקות ועם כל המעלות.
הכותבת מאמנת אישית בנקודתיים - תהליכי זוגיות
