"לא רוצה שבנותיי ישתתפו במדורת ל"ג בעומר"
קרן דניאלי מחנכת את בנותיה לשמירה על איכות הסביבה. כשקיבלה הודעה בווטסאפ של הגן על מדורת ל"ג בעומר היא התלבטה האם למנוע מהן את המפגש החברתי או לוותר על העקרונות. בסוף התקבלה ההחלטה הלא פשוטה
הדילמה השנתית הגיעה. פעילות חברתית שהיא נזק והרס סביבתי, או בידוד חברתי של הבנות? עד עכשיו הצלחנו להתחמק מזה, אבל הפעם כבר אי אפשר. או שאנחנו נלחמים על עקרונות ומונעים מהבנות פעילות חברתית בה משתתפים כל ילדי הגן, או שאנחנו הולכים עם העדר ומוותרים על העקרונות.
בשבוע הבא יחגגו (או יציינו? כי הוא לא באמת חג. אני לא בטוחה איך, למה ומתי הוא הפך לאחד כזה) את ל"ג בעומר בשריפת אלפי טונות של עצים. ככל הנראה גם של חורש טבעי, כיסוי הארץ באובך ועשן, וגרימת נזק בלתי הפיך לסביבה.
נוסיף לזה את האפקט ה"חינוכי" בו כולם רוצים "הכי גדול", "הכי הרבה", "הכי ארוך (שהמדורה תימשך עד הבוקר)", ונקבל איסוף לא חוקי של עצים למדורות, הכולל גניבת כמויות של עגלות מהסופרים, פריצה לאתרי בנייה ומפעלים להשגת עצים ומלחמות באמת מיותרות של בני נוער על טריטוריות למדורה.
רוצים לשמור על איכות הסביבה
מאז שאני זוכרת את עצמי לא התחברתי למנהג הזה. לא אהבתי את הרעיון של הרס סביבתי אף פעם, אבל כשהיינו קטנים זה באמת לא היה כזה נורא. 2-3 מדורות ביישוב בערב ל"ג בעומר וזהו. בהחלט נסבל. במהלך השנים קצת איבדנו את זה והיום ל"ג בעומר נחגג לאורך שבועיים, בהם כל ילד משתתף בכמה וכמה מדורות - אחת למשפחה, אחת לכיתה, אחת לצופים ואחת של החוג. תגידו, השתגענו?
כל שנה אני שואלת את עצמי איך הגענו למצב הזה, שבו כלום כבר לא מספיק ואנחנו לא מצליחים לראות את הנזק וההרס שאנחנו גורמים לסביבה, מה שמשפיע עלינו באופן ישיר עם התחממות כדור הארץ ושינויי האקלים הקיצוניים. ברור לגמרי שצריך לעשות שינוי והרי השינוי מתחיל רק בנו. כשנולדו התאומות שלנו לפני 4.5 שנים, החלטנו שאנחנו מלמדים אותן (ואת הקטנה שהצטרפה לפני שנתיים) ומחנכים אותן אחרת. אנחנו מחנכים אותן להבין את ההשלכות לכל אחד מהמעשים שלנו – החל משימוש מיותר מכלים חד פעמיים, שקיות ניילון ועד שריפת עצים.
עד עכשיו היה לנו ממש קל. בכל שנה כשעברנו ליד המדורות והרחנו את העשן סיפרנו להן כמה שהדבר הזה מזהם את הסביבה, כמה שה"חג" הזה פוגע בסביבה וקיבלנו בתשובה "כן. ל"ג בעומר זה נורא. זיהום סביבה". טפיחה על השכם לעצמנו.
לחץ חברתי
השנה קרה הנורא מכל. הדבר הזה שניסיתי להמנע ממנו למרות שהיה לי ברור שיגיע - מדורה משותפת לילדי הגן. בווטסאפ של הגן נכתבו כמה מילים: "ביום ראשון נחגוג ל"ג בעומר ביחד עם גן גלעד. פרטים ורשימת כיבוד יימסרו בהמשך". שמחתי. המפגש נופל על תאריכים שהאיש שלי לא בארץ, אז אני יכולה פשוט להפיל את העדרותנו על זה ולא נלך. בכל זאת - שלוש קטנות ליד האש? אני לא עושה את זה לבד.
ואז זה קרה. תלו רשימת כיבוד. השמות שלנו בפנים. רשמתי קצת מבוהלת בווטסאפ "רוני ונוגה לא יכולות להגיע". אמא מקסימה ישר פנתה אליי ואמרה שתעזור בשמחה, שלא אחשוש להגיע. ואז הבנתי - אני מונעת פעילות חברתית משותפת מהבנות שלי. הדבר שאף הורה בעולם לא ירצה לעשות לילד שלו הוא למנוע ממנו פעילויות חברתיות. הרי כולנו רוצים שהילדים שלנו יהיו הכי פעילים, הכי חברתיים, הכי מצליחים, מובילים ומנהיגים. איך הם יהיו כאלה אם למחרת בבוקר כולם בגן יספרו על כמה כיף היה והם ירגישו הכי אאוט כי הם לא היו?.
לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
החלטתי להעלות את הדילמה שלי בקבוצת הורים ומתברר שהרבה הורים מרגישים כמוני. שיתפתי את הבנות בדילמה הקשה ושמעתי את דעתן. אחת אמרה בנחרצות שהיא לא הולכת, כי זה מזהם את הסביבה והורס את כדור הארץ ולא יהיה לנו איפה לגור (חינוך כהלכה) ואילו השניה מיד אמרה שתשמח להשתתף. השלישית קטנה מדי, עדיין בשלב ה"לא" של גיל שנתיים המאתגר.
אני מניחה שהשנה אוותר על עקרונותיי, וביחד עם הבנות הגענו להסכמה שבשנה הבאה ננסה ליזום מראש פעילות שהיא אחרת ואינה כוללת נזק סביבתי. כולי תקווה שזו תהיה השנה האחרונה שבה אני צריכה להתעסק בדילמה הזו, ובשנים הבאות יחליטו כולם לחגוג בצורה אלטרנטיבית ועדיין כיפית.
הכותרת היא אימא לתאומות בנות 4.5 וילדה בת שנתיים
לפנייה לכתב/ת 
