בטיפול: מה שמפריע לנו באחר הוא בכלל שלנו
המציאות שלנו היא תולדה של ניסיון חיים ושל רגשות שחווינו מאירועים כאלו ואחרים כילדים. אבל צפויה לנו הפתעה
ורד ואיתן הם זוג צעיר בני 30+ עם שני ילדים קטנים בני שנתיים וחמש. הם הגיעו לפגישות הטיפוליות עמי ושיתפו פעולה באופן מלא. הם דיברו בכבוד ובנימוס האחד לשנייה, ונראה היה שהם מאוד רוצים להתגבר על הקשיים שלהם. אחת התלונות שלהם היתה שוורד לא מניחה לאיתן, ושהיא כל הזמן "מחפשת" אותו בנוגע לאופן שבו הוא מתנהל בבית. ורד, מצידה, טענה שהוא באמת לא עושה שום דבר, מתנגד לעשייה כשהיא מבקשת זאת ממנו ושכל העול נופל עליה. קשה לה, היא הודתה. המעמסה היומיומית רק הולכת וגדלה, והאחריות על הילדים והבית, בנוסף לעבודה, דורשים ממנה כוחות פיזיים ונפשיים גדולים.
כשצללנו לתוך העניין הזה הסתבר שוורד שהיתה הבכורה מתוך שלושה אחים, תמיד דאגה להם כשהם היו קטנים. הוטל עליה למשל לאסוף אותם מהגנים ובתי הספר, לחמם להם אוכל, לשחק איתם ולתפקד כ"אימא קטנה" בבית. ההורים שלה נתנו לה גיבוי והחמיאו לה על האחריות, אך כשהיא היתה מפשלת לפעמים או טועה בשיקול דעת, הם היו כועסים עליה וגוערים בה.
היום ורד לוקחת אחריות על הבית כמעט באופן מלא. זה התחיל מכך שהיא היתה אחראית על הניקיונות עוד לפני שהזוג הפך להורים. היא לקחה אחריות על התשלומים, דאגה לקניות ולבישולים, ואפשר לומר שגם לשמירה על הרשת החברתית שלהם ועל המפגשים עם המשפחה. ורד אהבה את התפקידים האלה שלה כי היא כבר היתה רגילה לקחת אחריות, וידעה שעם האחריות והעשייה יגיעו גם המחמאות והאהבה מבעלה. והם אכן הגיעו.
הבעיה היא שכשהילדים באו לעולם, העול על ורד הפך ליותר ויותר כבד. איתן כמובן רצה להיות פעיל ושותף מלא בגידול הילדים, אך כשהיו לו דעות שונות מוורד על נושאים מסוימים, או כשהיה פועל בשונה ממנה מול הילדים, היא חשה כאילו הוריה מבקרים אותה או כועסים עליה, ולאט-לאט הדירה את איתן מכל ההתעסקות עם הילדים והבית. היא רצתה לקחת אחריות בלעדית על הפעולות מול הילדים, כדי שלא יהיו טעויות או בעיות או פשלות. היא רצתה שהכל יהיה מושלם, אחרת משהו בתת המודע שלה יאותת לה על סכנה.
בתגובתה זו, ורד מנעה את השיתוף של איתן, את העזרה והפרגון שלו, והרחיקה אותו ממנה בלי מודע. איתן, מצידו, נפגע ומיעט להחמיא לה. הם החלו להתרחק האחד מן השנייה, וורד לא הצליחה לקבל את תשומת הלב החיובית שכל כך הזדקקה לה, למרות התעסקותה היחידה בבית.
קרל יונג, פסיכיאטר ופסיכואנליטיקן ידוע, מתלמידיו וממשיכיו של פרויד, טען שכל מה שמרגיז אותנו אצל האחר, יכול להוביל אותנו להבנה על עצמנו. שהמציאות, כפי שאנחנו רואים וחווים אותה כיום, היא תולדה של שנים של צפייה במה שנעשה סביבנו, כילדים. את ורד הרגיז שאיתן לא עושה כלום בבית. אבל לאחר חקירה היא הבינה שהיא לוקחת אחריות מלאה בבית, ולא מאפשרת לו להיות שותף פעיל בחייה ובחיי הילדים.
כלומר, ורד הבינה שהיא מתלוננת על משהו שהיא בעצמה גרמה לו. בהדרגה, ורד למדה להאט את הקצב, להבין שלא הכל צריך להיות מושלם ונכון, שניתן לטעות ולקבל דעות של אחרים ועדיין להרגיש אהובה ומוחמאת. היא למדה גם שאם היא תיקח צעד אחד אחורה - לא יכעסו עליה, להיפך. כך איתן יוכל לקחת צעד קדימה, לעזור לה בבית ועם הילדים, לחוש סיפוק וקשר טוב יתר לילדיו ולחזור לקשר הטוב שהיה ביניהם.
להאשים את האחר
יותר קל לנו להאשים את האחר. לראות בהתנהגות של זה שנמצא מולנו את השלילי שמוביל למקומות לא טובים. אבל לכל דבר יש סיבה והיא נעוצה בנו. מה ש"מקפיץ" אותנו מול בני הזוג שלנו קשור, אם כן, לעולמנו שלנו. מה ששמנו לב אליו במיוחד קשור למשהו שנחרט בנפשנו, עוד הרבה לפני שפגשנו את בני זוגנו.
ההתנהגות של האחרים מאותתת לנו על משהו שנמצא בתת המודע שלנו, ושאליו לא תמיד קל להגיע ללא חקירה פנימית. האוטומט שלנו שומר עלינו ומחזיר אותנו אחורה, למקומות שמפחידים אותנו, למקומות שמטרידים את מנוחתנו. בני הזוג שלנו הם כמראה על חיינו הפנימיים. אבל זה לא חייב להיות בני הזוג שלנו. לפעמים אנחנו פוגשים במישהו שרק מבט על פניו כבר מעורר בנו סלידה. לפעמים אנחנו חשים אי נעימות ממישהו בלי לדעת למה. סיפר לי פעם זוג שיש להם חבר קנאי מאוד והאישה לא מסתדרת אתו. בטח, היא הבינה שגם בה יש חלקים מסוימים של קנאה, וכל פעם שהם באים איתו במגע, הוא מזכיר לה את החלקים הפחות טובים שלה, את הצדדים הפחות נעימים בה ואת התכונות השליליות שלה. לכן היא רצתה לצמצמם איתו מגע. בצורה שאינה מודעת, היא ביקשה להפחית את הרגשות השליליים שבאו לידי ביטוי בתוכה בכל מפגש איתו.
המציאות חוזרת על עצמה
חשוב לדעת שלתת המודע שלנו אין תחושת עבר או הווה. אין נכון או לא נכון. מה שקרה לנו בעבר, מבחינת התת מודע, גם יכול לקרות עכשיו, והרגשות שהתלוו לאירוע בעבר יהיו הרגשות שיפעלו גם היום ואפילו בעוצמה גבוהה יותר.
לכן, כשאנחנו נתקלים בהתנהגות מעצבנת של בני הזוג שלנו או במישהו שגורם לנו להרגיש לא נוח בקרבתו, עלינו לקחת את המושכות לידיים, לחייך ולשאול את עצמנו "מה ההתנהגות הזאת שלהם מזכירה לי, ומה במעשה שלהם מקפיץ אותי?". עלינו לחקור את עצמנו פנימה קצת יותר לעומק, ולהבין תהליכים שנעשים באופן אוטומטי כדי להגן עלינו מצרה.
בנוסף, עלינו לזכור שזה לא האדם שנמצא מולנו שמרגיז אותנו או מטריד, אלא ההתנהגות שלו, המעשה שלו או ההתבטאות הספציפית שאמר לנו, ולא הוא כמכלול. מרגע שנבין את התהליכים שמפריעים לנו, נוכל להסביר אותם לבני הזוג שלנו, ולהפוך ביחד את המחלוקות והויכוחים להבנה הדדית. ומי שלא יכול לעשות זאת לבד, שייעזר באנשי מקצוע שונים כמובן. העיקר שזה יקרה.
בהצלחה!
הלית אסא היא יועצת זוגית בשיטת האימאגו
