שלא ימחקו לכם: שינוי באופן חישוב ימי החופשה
פסיקה של בית הדין הארצי לעבודה קבעה דרך חישוב שמשמעותה מחיקה אוטומטית של ימי חופשה אשר חלה עליהם התיישנות, ועוררה שאלות לגבי מצבים בהם המעסיק לא מקפיד למחוק את ימי החופשה, והיתרה המוצגת בתלוש השכר אינה נכונה
פסק דין שניתן לאחרונה בבית הדין הארצי לעבודה דן באופן הנכון לחישוב פדיון חופשה שנתית בעת סיום יחסי עובד-מעסיק. פעמים רבות עם סיום העסקה ו"גמר חשבון" עולה הנושא ולאחרונה התברר כי נהוגות שתי שיטות שונות לחישוב.
עוד על זכויות עובדים בערוץ הקריירה
האופנים השונים לחישוב פדיון ימי חופשה במעמד סיום העסקה צפו ועלו בתיק במסגרתו תבע עובד שלא נוהל לגביו פנקס ימי חופשה כדין, את פדיון ימי החופשה שלו, ועלתה מחלוקת בינו לבין המעסיק לגבי יתרת ימי החופשה הצבורה של אותו העובד בסיום העסקתו.
ביה"ד האזורי לעבודה קבע כי העובד זכאי ליתרת ימי חופשה של 55 ימים אך ביה"ד הארצי קבע דרך חישוב אחרת, שמשמעותה מחיקה אוטומטית של ימי חופשה, ובפועל זיכה את העובד ב- 30 ימי חופשה בלבד.
הכל תלוי בהגדרת "תקופת ההתיישנות"
ההבדל בחישוב נעוץ ב"תקופת התיישנות" לימי חופשה צבורים, שנקבעה בחוק זה מכבר ולפיה כל הימים שנצברו ולא נוצלו בשנים שקדמו לשנת העבודה השוטפת ושלוש השנים שקדמו לה, יאבדו מהצבירה לניצול או לפדיון.
ניתן להסביר את הפער בין ימי החופשה שקבע ביה"ד האזורי לעבודה לבין אלה שקבע ביה"ד הארצי לעבודה בחשבון פשוט:
ביה"ד האזורי בחן את מספר ימי החופשה שלא נוצלו על ידי העובד לאורך כל תקופת עבודתו, תוך התעלמות מתקופת ההתיישנות - 55 ימי חופשה. בנוסף, בחן ביה"ד האזורי את מספר ימי החופשה המקסימאליים שלהם היה זכאי העובד בשנת העבודה השוטפת ובשלוש השנים שקדמו לה וסיכמה ב- 67 ימים, מספר הגבוה מימי החופשה בפועל שלא נוצלו על ידי העובד לאורך כל שנות עבודתו (67 ימים לעומת 55 ימים).
בקביעה לפיה זכאי העובד לפדיון 55 ימי החופשה שלא נוצלו על ידו לאורך כל תקופת עבודתו, עשה ביה"ד האזורי שימוש ב"תקופת ההתיישנות" לצורך אומדן בלבד והתייחס אליהם כ"גבול מירבי". למעשה, החליף ביה"ד האזורי את תקופת ההתיישנות ב"רף מקסימלי" זה, וקבע כי אם מספר ימי החופשה שלא ניצל בכל תקופת עבודתו נמוך ממספר ימי החופש שהגיעו לו במהלך בשנת העבודה השוטפת ובשלוש השנים שקדמו לה, אזי הוא זכאי לכולם.
ביה"ד הארצי לעבודה דחה את דרך החישוב של ביה"ד האזורי, וקבע כי דרך החישוב הנכונה היא זו הלוקחת בחשבון באופן פעיל את "תקופת ההתיישנות" ועושה בה שימוש כמקור ולא כאומדן בלבד.
ביה"ד הארצי הורה על הפחתה של מספר ימי החופשה אותם ניצל העובד בפועל (37 ימים), ממספר ימי החופשה המרביים שלהם היה זכאי העובד(67 ימים), והכל בשנת העבודה השוטפת ובשלוש השנים שקדמו לה. לפי חישוב מתמטי פשוט קבע ביה"ד הארצי כי מדובר ב-30 ימי חופשה שלא נוצלו והעובד זכאי לפדותם (67 פחות 37).
מה קורה אם בתלוש השכר מופיעה יתרת ימי חופשה אשר לא מתחשבת ב"תקופת ההתיישנות"?
פסק הדין מעורר שאלות במקרים בהם המעסיק לא מקפיד למחוק לעובדיו ימי חופשה, ותלוש השכר של העובדים משקף את יתרת ימי החופשה ללא התחשבות בתקופת ההתיישנות. במצבים כאלו, המתקפים ימי חופשה מתקופה שלפני שנת העבודה השוטפת ושלוש השנים שלפניה ומתייחסים אליהם כשרירים וקיימים, עלול להיווצר פער בין יתרת ימי החופשה כמצוין בתלוש השכר לבין החישוב התקין מהעת האחרונה.סביר, שבמקרים בהם המעסיק נוהג לערוך את חישוב ימי החופשה באופן שמטיב עם העובד ותוך התעלמות מתקופת ההתיישנות, יטה ביה"ד לחייב את המעסיק לשלם לעובד את פדיון החופשה על פי מספר הימים המופיע בתלוש השכר, בין היתר משום שנוצר נוהג או מצג לאורך שנים בתלוש.
אלו הפעולות שיצטרכו לבצע מעסיקים כדי לפעול על פי פסק הדין החדש ולשנות את המצב הקיים כפי שניכר מתלושי השכר – הבלתי מעודכנים:
1. לתת התראה לעובדים לגבי המעבר למצב החדש של מחיקת ימי חופשה שהתיישנו.
2. לאפשר לעובדים הזדמנות לנצל את ימי החופשה העודפת הצבורה להם (מעבר להתיישנות) – תקופת הסתגלות למצב החדש.
3. להוציא חוזר או נוהל לעובדים כי ימי חופשה מעבר לתקופת ההתיישנות יימחקו מידי שנה.
4. לתת התראות לעובדים שעליהם לנצל את ימי החופשה שלהם שעתידים להתיישן (בעתיד).
5. לשנות ולעדכן את תלושי השכר כך שיוצגו בהם רק ימי החופשה שטרם התיישנו.
מומלץ להביא בחשבון, כי ייתכן שיהיו עובדים שינסו להציג את שינוי המדיניות כהרעת תנאים וייתכן שחלקם ישקלו להתפטר בדין מפוטר.
הכותב הינו עו"ד מומחה בדיני עבודה, שותף בנ. פינברג ושות'
לפנייה לכתב/ת 
