המסכים שלהם הם רגעי השלווה שלנו, אבל חייבים לשים גבולות
"אנחנו יודעים שהמסכים לא טובים עבורנו ובוודאי שאינם טובים עבור הגוף והמוח הצעירים והטריים של ילדינו. הכי קל לומר שאין ברירה, אבל חייבים לשים גבול, להתאמץ גם כשקשה וגם כשהם מתמרדים, אחרת זה לא ייגמר טוב". גיא לוי, אב לשניים, על דור המסכים
לפרויקט המלא - "לא משחק ילדים"
אם היו אומרים לי לפני 40 שנה, כשעוד הייתי ילד בן שמונה וחצי, שאבלה את מרב שעות היום שלי כשאני מסתכל על מסכים מכל מיני סוגים, הייתי חושב שמי שמדבר איתי זקוק לכל הפחות לטיפול תרופתי. מה עם המשחקים בחוץ? כדורגל, הקפות, דגלים, שלושה מקלות, מחבואים, 1, 2, 3 דג מלוח! האם הם ייעלמו? לא ייתכן.
אז נכון, אני כבר אוטוטו נושק לחמישים ואני לא ממש משחק במשחקים הללו, אבל מה עם הילדים שלי? עמית בן שבע וחצי ושחר בת חמש וחצי - האם אין להם סיכוי לחוות את הילדות הזו, כמו שהייתה לי? הילדים האלו הולכים לבית הספר ולגן בשמונה בבוקר, אחרי שכבר ישבו חצי שעה מול הטלוויזיה או הטאבלט, והם חוזרים מהמסגרות אחר הצהריים היישר אל אותם מכשירים, בתוספת פלייסטיישן או אקס בוקס, והולכים לישון בסביבות השעה שמונה בערב אחרי ש... נכון, הם רואים קצת טלוויזיה להירגע. אז מה, אין להם סיכוי?
בת הזוג שלי ואני חוזרים בחמש אחר הצהריים הביתה, אחרי יום עבודה מפרך ומתיש, רק כדי להתחיל עוד יום עבודה מתיש לא פחות עם הילדים. אז המסכים שלהם, לא נעים לומר, הם רגעי השלווה שלנו, אותם רגעים שבהם אנחנו יכולים לנשום קצת, לנקות מעט את הראש ואפילו, רחמנא ליצלן, לדבר זה עם זה מבלי שמישהו מהם קופץ עלינו. אבל כמה אפשר? הרי אנחנו יודעים שהמסכים האלו לא טובים; לא טובים עבורנו ובוודאי שאינם טובים עבור הגוף והמוח הצעירים והטריים שלהם.
הכי קל לומר שאין ברירה, שזה העתיד של ילדינו ושגם אם אנחנו נמנע מהם ככל שניתן את הגישה למסכים, הם הרי יקבלו אותם בכל מקום אחר - בבית הספר, בצהרונים, בקייטנות ואצל חברים. אבל אנחנו חייבים. חייבים לשים איזשהו גבול, להשתדל בכל הכוח, להתאמץ גם כשקשה וגם כשהם מתמרדים. אחרת זה לא ייגמר טוב. אני רואה את זה על הילדים שלי. אז תעשו לי טובה, שימו גבול. זה לא למעננו, זה למען הילדים שלנו.
גיא לוי, אבא לשני ילדים, כתב טכנולוגיה ב-ynet
לפנייה לכתב/ת 
