המטרה: להפסיק לפחד מהבדידות
בדידות היא אחד הפצעים הפסיכולוגיים הכואבים ביותר מחד והמוזנחים ביותר מאידך. לבדידות יש נטייה להתחפר עמוק בנפשנו ולאחוז בנו בדרכים שונות. היא גם הולכת ללוות אותנו לכל אורך חיינו, גם אם נהיה נשואים ונקים ביחד משפחה. הגיע הזמן שנתחיל להתמודד
שייכות היא צורך קיומי, כמו אוויר לנשימה. בני אדם נולדים עם מוכוונות טבעית לקשר, אך יחד עם זאת, אנשים רבים מרגישים בדידות כי הם מתקשים ליצור קשרים מספקים. אך גם כאשר הם נמצאים כבר בתוך קשר זוגי, זוגות מגלים לעיתים שהבדידות לא נעלמת מחייהם, ולעיתים היא אף צורבת הרבה יותר. בעיית היחסים היא בעיה של מיזוג מול בידוד, של יחד מול לבד, של קרבה מול מרחק. מצד אחד, עלינו ללמוד לצאת מעצמנו וליצור קשר עם האחר, על אף הפחדים השונים שיש לנו מאינטימיות ומקרבה (לדוגמה חרדת נטישה), אולם מצד שני, עלינו להיזהר שלא להפוך את האחר לכלי מגן מפני הבדידות שאיננו יכולים לשאת.
לכן, כדי ללמוד להיות בזוג, ולהתחבר אל האחר באופן עמוק ומשמעותי, אנחנו קודם כל צריכים ללמוד להרגיש בנוח עם הלבד שלנו. אם אנחנו חרדים מדי מפני הלבדיות שלנו, אנו נחפש בקדחתנות אחר אדם שקודם כל ישקיט חרדות אלה, יעזור לנו לגרש את בדידותנו, ואז נאחז בו בכל כוחנו רק כדי לא להיות לבד, בין אם הוא מתאים לנו או לא. זו גם הסיבה שזוגות רבים מחליטים להישאר ביחד על-אף הבדידות הקיימת ביניהם כבר שנים.
למה אנשים מרגישים בודדים?
בדידות יכולה לנבוע מכך שאנו מנותקים ומבודדים מתוך חלקים בעצמנו. כאשר אנו מתכחשים לקולנו הפנימי, לרגשותינו ולרצונותינו האותנטיים, ומקבלים על עצמנו יתר על המידה את תכתיבי הסביבה, אנו נרגיש לא שלמים, מזויפים וכתוצאה מכך גם בודדים יותר. הסביבה תכיר אותנו באופן שלא משקף את הלך הרוח הפנימי שלנו, ואנו נמנע מלתקשר עם הסביבה חלקים שנראים לנו מביישים, או שנראה לנו שהם לא יתקבלו על ידה בעין יפה.
באופן כזה, אנו ננציח את הפער הקיים בין העצמי הפנימי שלנו לעצמי שאנו משדרים כלפי חוץ, ונחווה בדידות, כאשר בדידות תוך-נפשית זו גוררת אחריה לא פעם בדידות בין-אישית. בידודו של האדם מעצמו עלול להביאו אותו להיות מבודד מאחרים עקב הפחד להיחשף, להיפגע או להיות תלוי באחר. כדי לפתח אינטימיות אמיתית אנו נדרשים, כתנאי מקדים, להיות בעלי ערך עצמי ותחושת זהות מוצקה, ולהיות בעלי חוסן פנימי שיעזור לנו לעבור את הטלטלות בין קרוב ורחוק, ביחד ולחוד, שקיימים בכל קשר. כאשר אנו נעדרים את אותו חוסן נפשי, אנו נגיע לקשר מתוך עמדה נמנעת ואמונה פנימית בסגנון "אני לא צריך באמת אף אחד, אני יכול להסתדר בעצמי".
עמדה כזו יכולה לגרום לנו להיות בתוך קשר, אולם להרגיש שלא באמת מצאנו חבר לחיים, כי תמיד תהיה שם מידה מסוימת של מרחק שתמנע מאיתנו ליהנות מפירות האינטימיות. לחילופין, יש כאלה המפתחים את העמדה ההפוכה ומחפשים להתמזג עם האחר. התנהגות זו יכולה ללבוש צורות שונות של יחסים מעוותים כגון תלותיות, כיבושים ומיניות אובססיבית, הזדקקות לאישורים מהאחר, רומנטיקה מוגזמת וכו'.
בדידות יכולה להיגרם גם מחוסר במיומנויות חברתיות, ביישנות וחרדה, או קונפליקטים רגשיים גדולים ביחס לאינטימיות, כמו הקושי להיות פגיע ליד האחר. אחרים מייצרים את בדידותם כתוצאה מסגנון אישיותי הרואה את האחר באופן תועלתני - כפונקציה שנועדה בסך-הכל לשרת אותם. אנשים בעלי נטיה נרקיסיסטית לדוגמה, משתמשים באחר להאדרת הדימוי העצמי שלהם, אולם בסופו של דבר נשארים מרוקנים ובודדים עקב העדר קשר אמיתי עם הזולת.
כאשר קשה לנו לראות ולהכיר באחר כאדם נפרד בעל צרכים ורצונות שונים משלנו, תהיה לנו נטייה לשלוט בו, לבקר אותו, לגרום לו להיות תלויים בנו או להתנהג באופן שיצמצם את האחרות שלו ש"מסכנת" אותנו. אנו מתנהגים כך כדי לצמצם את החרדה שלנו מקשרים, אולם גם אם למראית עין אנו מגנים על עצמנו באופן הזה, אנו הופכים ליותר ויותר בודדים. בשביל להפיג את הבדידות אנו צריכים לראות ולהכיר באחר כפי שהוא - אדם נפרד שלא נועד לסיפוק צרכינו או להקלת חרדותינו. מערכת יחסים במיטבה היא כזו שמצויים בה שני אנשים שונים, שמתייחסים זה לזה באופן שלא תלוי בצורכיהם. אהבה אמיתית היא לא רק הרגש הרומנטי שרובנו מתחברים אליו, היא גם הרצון לדאוג להתפתחותו ולצמיחתו של האחר, והשאיפה להחיות בו משהו הנוצר מהמפגש בין שניים שונים המעשירים זה את זה.
בדידות היא אחד הפצעים הפסיכולוגיים הכואבים ביותר, אך יחד עם זאת, המוזנחים ביותר שקיימים. לבדידות יש נטייה להתחפר עמוק בנפשנו ולאחוז בנו בדרכים שונות. ראשית, יש לה נטייה לייצר דפוסי מחשבה תבוסתניים שמייצרים רגשות של ערך עצמי נמוך וחוסר תקווה. אנחנו מסתכלים על עצמנו ועל אחרים באופן שלילי יותר, וכתוצאה מכך מתנהגים באופנים כאלה שהודפים מעלינו את כל האנשים שהיינו רוצים מאד לקרב.
שנית, כאשר אנחנו נמצאים לבד לתקופה ארוכה, "שריר מערכות היחסים" שלנו – השריר הדמיוני שאחראי על מיומנויות התקשורת שלנו, היכולת לראות את הדברים מפרספקטיבה של האחר, והיכולת לראות ולהבין איך אחרים מרגישים – הולך ונחלש. וכך, בדידות מביאה עימה עוד בדידות, עד כי רבים מוצאים עצמם תקועים במעגל הקסמים האכזר הזה.
וכפי שכבר ציינתי, גם אנשים הנמצאים בזוגיות אינם חסינים מפני בדידות. מה שמשפיע על חווית הבדידות יותר מכל הוא טיב מערכת היחסים ולא האם אני נמצא באחת. נשים יותר רגישות לתחושת בדידות ולפיכך הן יוזמות את מרבית מקרי הגירושים. הן מגלות עם השנים כי מה שעושה גבר למצטיין בתחום הקריירה, עשוי לעיתים לעמוד ביחס הפוך למה שעושה גבר לבן-זוג וחבר טוב. גברים, לעומת זאת, מגלים כי יופי חיצוני שהופך אישה לאטרקטיבית לא תמיד, ואולי אף עומד לעיתים ביחס הפוך למה שעושה אישה לבת-זוג וחברה טובה.
כמו בכל דבר, הטיפול הטוב ביותר לבדידות הוא טיפול מונע. משפחה הופכת עם השנים לעסק שיש לנהל אותו – לקחת ולהוציא ילדים, לשלם חשבונות, תחזוקת בית ופרטים טכניים. כל אלה מרחיקים בני-זוג מאינטימיות, משיחה טובה ומיחסי מין. כדי למנוע בדידות יש לשחות נגד הזרם של החיים אשר מושך את בני הזוג לעיסוק במטלות האפרוריות של היום-יום. היכולת ליזום שיחה, לשתף, לחשוף, ובעיקר להיות פגיע ליד בן הזוג, מסירה קצת את האבק ממערכת היחסים, ומאפשרת לשמר את החברות ואת המשיכה המינית.
לפצות על כאב הבדידות הבלתי נמנע
מידה מסוימת של בדידות היא חלק מחיינו, ממש כמו המוות, וזה טבעי להרגיש בדידות מדי פעם. שום מערכת יחסים אינה יכולה לפתור אותנו ממידה מסוימת של בדידות. אך יחד עם זאת, אנו בהחלט יכולים ליצור מערכות יחסים שבהן אהבה ואינטימיות יכולות לפצות על כאב הבדידות הבלתי-נמנע. כפי שאמר הלל הזקן "אם אין אני לי מי לי? וכשאני לעצמי, מה אני?". בטיפול פרטני, זוגי או קבוצתי, אני מזמין אנשים לפגוש את הבדידות שלהם בתוכם מבלי לנסות למסך אותה.
אנשים עושים המון דברים בכדי לברוח מבדידותם - מבלים שעות בעבודה, מנהלים רומן, שורפים שעות בחדר כושר, העיקר לא לבוא איתה במגע. אם אדם לא מוכן לפגוש את בדידותו - על הריקנות שבה, החסכים ותחושת הערך העצמי הנמוך שנלווים אליה לעיתים - היא תצבע את עולמו ביתר חריפות. אך כשנפגשים איתה ומנהלים איתה דיאלוג, אפשר להבין דרכה מה מפעיל אותנו ומקשה עלינו ליצור קשרים מספקים. לפעמים יש שם הדהוד של פגיעות ילדות או העדר של חום ואהבה מספקים, שיצרו אצלנו דפוסי קשר המשפיעים עלינו לרעה עד עצם היום הזה.
רועי צור הוא עובד סוציאלי קליני, פסיכותרפיסט, מטפל ביחידים וזוגות בקליניקה פרטית ומנחה קבוצת יחסים בין-אישיים. מרצה במסגרת "פאנזינג".
לפנייה לכתב/ת 
