נפרד מהילדים בגן ומנסה להסתיר את הדמעות
התאומים של רוי קוריטשונר נכנסו לגן טרום טרום חובה וההתחלה לא הייתה קלה. ככל שעברו הימים הוא הבין שההצלחה בהסתגלות שלהם קשורה במסרים שהוא מעביר בבית, גם באופן לא מודע, והחליט לשנות גישה
חודש ספטמבר הגיע ואיתו גם החזרה לגן. ינאי ואלעד התחילו גן חדש טרום טרום חובה עם גננת חדשה וילדים חדשים. אני הייתי מלא בפחדים, הרי הם יהיו בין הצעירים ביותר בגן , עוד לא בני שלוש ובגן יש אפילו ילדים בני ארבע. איך הם ישתלבו ומה יהיה אם יברח להם? שמתי לב בדיעבד שגם דיברתי עם אחרים על ידם על הנושא שאני חושש - "ומה אם".
ביום השני בגן, שבו הם היו אמורים להישאר לבד לשעתיים, נפרדנו מהם עמית ואני בגן והתחיל בכי קורע לב - "אבא, אל תלך", "אבא תישאר איתי", והכול כפול שניים. הסברנו להם שאנחנו הולכים לקצת זמן והם נשארים בגן עם הגננת והסייעות וכל החברים.
לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
הבכי המשיך ולי כבר התחילו להיות עיניים רטובות וניסיתי להסתיר את הדמעות. כשיצאנו מהגן והדלת נסגרה הדמעות כבר ירדו חופשי ובלב אמרתי לעצמי "מה לעזאזל אני עושה, אני משאיר אותם לבד כשהם נסערים ובוכים".
אחרי חצי שעה הגננת שלחה תמונות שהם משחקים ואוכלים ביסקוויט והצלחתי לשחרר חיוך. בין ההרהורים והתובנות שחלפו בראשי באותו יום בנוגע למסרים שאני מעביר לילדים שלי, מעבר למילים, באופן שבו אני מתנהג ובאופן שאני בעצם מקבל דברים ומשדר אותם החוצה.
כשאני רוצה לטפח ביטחון עצמי בילדים שלי, אני צריך להיות עם ביטחון בעצמי ולשדר אותו החוצה להם ולסביבה. אם אני בוטח בגננת ובסייעות ויודע שהילדים שלי בידיים טובות זה מה שאני צריך לשדר החוצה לילדים. כשהילדים מרגישים שלי קשה בפרידה בגן אז מן הסתם גם להם יהיה קשה.
אם אני מדבר עם אחרים על החששות שלי לגבי ההתאקלמות של הילדים בגן והם שומעים (אפילו אם זה רק חצאי מילים) וזו האווירה שיש בבית, אז זה מה שהם סופגים, הם מרגישים שאבא לא בטוח במשהו (זה יכול להיות כל דבר, גם הישארות עם בייביסיטר לצורך העניין) אז זה משפיע עליהם. ילדים מאוד רגישים גם לסאב טקסט שלא נאמר במילים אלא בתנועות גוף ובאנרגיה ששוררת בבית.
לטורים הקודמים:
- כשהאבא טבעוני והילדים רוצים עוגת שוקולד
- אב לתאומים: "מרוסק על הספה בתשע בערב"
- לצאת מהבית עם בובה, כרית ושלושה מוצצים
הורים צריכים להיגמל מהמנהג לדבר על הילד מעל ראשו כשהוא בסביבה. באופן לא מודע בגלל שהילדים קטנים ונמוכים זה נראה לגיטימי שאפשר לדבר עליהם לידם עם אחרים. לפעמים זה קורה כששואלים את הגננת איך הילד אכל או איך היה לו בגן. הילד שומע ומבין הכול, גם אם זה לא תמיד נראה ככה (אם הגננת תגיד לדוגמה שהיא חושבת שקשה לו או שהוא לא משחק, הילד לא צריך לשמוע שזה מה שהגננת חושבת כי זה יטפח את ההרגשה שלו שקשה לו בגן).
תפקידנו כהורים לשדר לילד שאנחנו סומכים עליו ולשאול אותו איך היה לו בגן, מה אכל ועם מי שיחק. כדאי לתת לו את ההרגשה שהוא מסוגל ויכול לספר מה עובר עליו. את הגננת אפשר לשאול בצד כשהוא לא שומע או אפילו מאוחר יותר בטלפון או בווטסאפ. הילד צריך להרגיש שרואים אותו, שומעים אותו ומתייחסים אליו, ולא שמדברים עליו כאילו הוא לא נמצא.
אם אנחנו מרגישים שקשה לו אפשר למצוא חיזוקים מעצימים ולהגיד לו אותם. לדוגמה שזה בסדר להיות קצת עצוב במקום חדש וכשהוא מרגיש עצוב אז אפשר לבקש מהגננת חיבוק או שכמו שהוא משחק יפה עם חברים בבית הוא יכול לשחק עם חברים בגן.
אפשר לכתוב כמה תכונות שאנחנו רוצים להעצים אצל הילד ולהשתמש במשפטים קבועים מעצימים כדי לחזק את הביטחון שלו באותו נושא. אני מאמין שכשנהיה בטוחים בעצמנו ונשדר את הביטחון לילדים נטפח את הביטחון גם אצל ילדינו.
ההתאקלמות של ינאי ואלעד בגן ממש טובה והם כבר בבוקר נפרדים מאיתנו בשמחה ורצים לשחק עם החברים. הם אפילו כבר ביקשו להזמין חברים אלינו הביתה.
שתהיה לכולנו התאקלמות קלה בגנים ובתי הספר גם לאחר החגים.
רוי קוריטשונר הוא אב לתאומים בני שנתיים וחצי, מטפל הוליסטי, מנחה סדנאות ומעביר הרצאות על סיפור חייו
לפנייה לכתב/ת 
