"חוגגים" את המחלוקת
בידינו ההחלטה אם ליצור מציאות שבה אירוע ממלכתי בגוש עציון הוא אירוע מאחד או מפלג. זה הפתרון
אלה, כנראה, הסיבות לכך שהטקס הממלכתי, לכאורה, החוגג 50 שנה מאז תפסה ישראל את הגדה המערבית, הוחרם בידי נשיאת ביהמ"ש העליון. חשוב יותר: אלה הסיבות לכך שאף לא אחת מממשלות ישראל לדורותיהן, לא סיפחה את שטחי יהודה ושומרון. העובדה שגוש עציון נמצא בשטח שריבונות ישראלית לא חלה עליו – אפילו על פי החוק הישראלי – מציגה את קיומו של הטקס, שחוגג 50 שנה ל"שחרור השטחים", באור גרוטסקי: 50 שנה נמנעה הכנסת מלהחיל ריבונות ישראלית על השטח שחוגגים את "שחרורו".
יתרה מכך, בית המשפט העליון אפשר למפעל ההתנחלויות להתקיים תוך הישענות משפטית על מצבם הזמני של השטחים. אך כאשר מדינת ישראל חוגגת 50 שנה לשחרור השטחים היא מעבירה את המסר לכולי עלמא ששליטתה של ישראל בהם היא מצב קבוע – ובזה כורתת את הענף עליו יושבת הפסיקה המאפשרת את קיומן של ההתנחלויות. הזווית המשפטית הבינלאומית היא כמובן רק ביטוי של השאלה הציבורית-הלאומית המלווה אותנו שנות דור. הציבור הישראלי מתחבט בנושא גורל השטחים, שהוא חלק מהחלטה מורכבת שכרוכות בה גם סוגיות ביטחון, יחסינו עם שכנינו הפלסטינים ומעמדנו הבינלאומי. החלטה זו קשה ביותר לחברה הישראלית שדנה בה כבר 50 שנה, אך אין בזה להפריע לממשלת ישראל הנוכחית, שפלגנות והסתה היא לחם חוקה, לחגוג באופן "ממלכתי" נושא שנמצא במחלוקת ציבורית עזה.
בית המשפט מאותת לממשלה ולכנסת כי כדי לראות בהתיישבות חלק מהמדינה יש לחוקק חוק המספח את השטחים, כפי שנעשה לגבי רמת הגולן וירושלים המזרחית.
אך מי שרוצה במדינת ישראל כמדינתו הדמוקרטית של העם היהודי חייב להכריע: חתירה לשתי מדינות לשני עמים היא הדרך לשמר את אופייה של מדינת ישראל ואת ביטחונה בהתאם לחזון הציוני, ולא תרגילי יחסי ציבור ערמומיים. מי שרוצה להציל את מפעל ההתיישבות חייב לדבוק בגושי ההתנחלות העיקריים, שבהם מתגוררים כבר כיום רוב-רובם של המתנחלים, ובמידת הצורך אף לספחם, ולהניח לרוב שטח הגדה המערבית, שלעולם לא יהיה חלק ממדינת ישראל היהודית-דמוקרטית.
מבחינה פוליטית ומדינית, על ישראל להכריז כי אין לה תביעת ריבונות ממזרח לגדר הביטחון ובכפרים הפלסטיניים שסופחו לירושלים. כפועל יוצא מכך, ישראל לא תפעל להרחבת ההתיישבות בשטחים אלה, ולא תבנה אלא באזורים שממערב לגדר הביטחון, בשכונות היהודיות בירושלים או בגושי ההתיישבות הקיימים. עליה לעבור מתחזוקת הקיים והיאחזות בכל מקום, לעיצוב המציאות וקביעת גבול, ולו זמני, סביב גושי ההתיישבות העיקריים. עד להשגת הסדר קבע לא יהיה שינוי בהיערכותו ובחופש הפעולה של צה"ל בשטחי יו"ש. כך תתחיל ישראל להוביל מהלך מדיני שיש בו אמינות וכנות, אשר יקדם את הצדדים לקראת מציאות שתאפשר היפרדות לשתי מדינות בדרך להסכם קבע תוך הקמת מדינה פלסטינית בת קיימא. התקדמות הדרגתית ורציפה לקראת מציאות של שתי מדינות, באמצעות צעדי ביניים עצמאיים וקונסטרוקטיביים, תוביל עם הזמן ליציבות ונורמליזציה, ויתכן שתאפשר הסכם קבע אזורי. השטח שלגביו אין לישראל תביעת ריבונות יהיה המינימום עליו תוקם מדינת פלסטין – שהוא כלל שטחי הגדה המערבית ועזה, למעט גושי ההתנחלויות. המתנחלים היושבים בשטחים אלו (שהם כ-20% מכלל המתיישבים מעבר לקו הירוק) יוכלו להתפנות במסגרת חוק פינוי מרצון, פיצוי וקליטה, שיבטא במעשה את ההצהרה הישראלית לגבי הריבונות העתידית של השטחים.
בידינו ההחלטה האם ליצור מציאות שבה אירוע ממלכתי בגוש עציון הוא אירוע מאחד, המצעיד את ישראל אל עבר עתיד של מימוש החזון הציוני, או אירוע מפלג המצעיד את ישראל אל סופה כמדינתו הדמוקרטית של העם היהודי. מדיניות ממשלתית על בסיס קווי היסוד לעיל יכולה לאפשר קיום הטקס בשנה הבאה בגוש עציון, בהשתתפות נשיאת בית המשפט העליון.
עמי אילון, גלעד שר, אורני פטרושקה – ראשי "עתיד כחול לבן"
לפנייה לכתב/ת 
