העליון ביטל פינוי סכיזופרנית בת 88 מדירתה

קשישה ובתה בת ה-51, המתמודדות עם מחלת נפש, גרו כדיירות מוגנות. האם עזבה זמנית בנסיבות קשות, וחברה פרטית דרשה את הבעלות על הדירה

עו"ד אנוש וקסמןפורסם: 06.10.17 , 07:58

בית המשפט העליון שם לאחרונה סוף לסאגה אומללה שבמסגרתה קשישה סיעודית וחולה, שפונתה מדירתה בשל חשש שבתה תפגע בה, נאלצה להילחם בבתי המשפט על זכויותיה כדיירת מוגנת. השופט ניל הנדל דחה את החברה הפרטית שקנתה את הנכס, וקבע שאין לפנות את האישה מהדירה.

הקשישה בת ה-88 היא דיירת מוגנת מ-1962, אז רכשה את זכויותיה בדירה שבה היא מתגוררת עם בתה בת ה-51 מאז שנולדה. האם ובתה מתמודדות עם סכיזופרניה, ושתיהן חסויות ופסולות דין. ב-2007 רכשה חברת "הירקון 278" את זכויות הבעלות בדירה בידיעה שהקשישה ובתה מתגוררות בנכס.

תביעה

נדחתה תביעת פינוי נגד קשישה מהדירה בת"א

עו"ד איל כידור

דיירת מוגנת לקתה בשבץ ועברה לבית אבות. הבעלים דרשו לפנותה, אולם ביהמ"ש קבע: היא תעביר זכויות הדיירות המוגנת תמורת 2.5 מיליון ש'

נדחתה תביעת פינוי נגד קשישה מהדירה בת"א

כעבור כשנה הוּצאה האם מהדירה על ידי רשויות הרווחה, לאחר התקף פסיכוטי של בִּתה, שבמהלכו הרגישה שעליה לרצוח את אמה ולהתאבד. כעבור ארבעה חודשים הגישה חברת הירקון תביעת פינוי נגד האם והבת, בטענה שהקשישה נטשה את הדירה, ולכן איבדה את הגנת חוק הגנת הדייר. בית משפט השלום בתל אביב קיבל את התביעה, אולם המחוזי הפך את ההכרעה.

ב-2012 הגישה החברה תביעת פינוי חדשה וגם הפעם קיבל בית משפט השלום את התביעה: נקבע כי גילה של הדיירת, משך הזמן שבו היא מתגוררת בבית האבות וכן מצבה של בתה מובילים למסקנה כי היא לא תוכל לשוב עוד לדירה, ומכאן כי מתקיימת עילת הנטישה. ערעור האם והבת למחוזי נדחה, והן הגישו בקשת ערעור לעליון בטענה שיציאתה הכפויה של האם מהדירה אינה בגדר "מעשה נטישה".

השופט ניל הנדל פתח את פסק דינו בהבהרה שהרעיון שעומד מאחורי עילת הנטישה הוא פשוט – ככל שהדייר אינו משתמש יותר בנכס, אין זה הגיוני או צודק להמשיך להעניק לו הגנה מכוח חוק הגנת הדייר.

על מנת להוכיח את עילת הנטישה, הסביר, יש להוכיח שני היבטים: הראשון הוא שהדייר המוגן אינו מחזיק פיזית בדירה, והשני הוא שאין בכוונתו לשוב להתגורר בה. ההיבט השני מתייחס למצב נפשי, ולעצם לרצונו של הדייר לחזור לדירה.

נקבע כי במקרה זה כלל לא ניתן להוכיח את ההיבט השני משום שהאם לא בחרה לצאת מהדירה, אלא הוצאה ממנה בשל אילוץ מתמשך וחשש לחייה, ולכן לא ניתן לקבוע שאין לה רצון לחזור.

לגבי סיכויי ההתממשות של חזרתה בפועל פסק השופט הנדל שלא ניתן לשלול אותם מראש, ואילו יפסוק בית המשפט שיש לפנותה, עלול להיווצר מצב שבו האילוץ ייפסק מתישהו – בין אם בהוצאת הבת מהדירה, בין אם בדרך אחרת – ולמבקשת לא תהיה קורת גג מעל ראשה.

לפיכך נפסק שבנסיבות אלו, שבהן לא התקיימה כוונת הנטישה הסובייקטיבית, לא ניתן לפנות את הקשישה מהדירה, והחלטת בית המשפט המחוזי מבוטלת. שופטי ההרכב מני מזוז ואורי שהם הסכימו עם השופט הנדל, ולמבקשות נפסקו 26 אלף שקל עבור הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד.