"לא ראיתי את הקשיים של אימי ורק כעסתי"
ים אסף אמברצ'י הרגישה בילדותה שלא מספיק רואים אותה ושמצפים ממנה לדברים שהיא לא אמורה לעשות. היום, כאימא לשני ילדים, היא מסתכלת על התמונה קצת אחרת ומבינה שלהוריה לא היו כלים להתמודד עם המציאות הלא פשוטה, ויש לה גם עצה להורים שרוצים להבין את עולמם הפנימי של ילדיהם
כילדה להורים בצבא קבע, האווירה הייתה מאוד אוהבת ומעודדת הצלחות והישגיות, לצד טון והוויה הורית פיקודית ומשימתית. לא תמיד הרגשתי שמבינים אותי והרבה פעמים מצאתי את עצמי בתחושה שאני לא מובנת וכי אין מי שיחזיק אותי, ונכנסתי לתפקיד של מי שמגשרת על הפערים בבית ומתמללת את הרגשות של בני הבית.
זה למעשה תפקיד הורי - ההורה אמור לקחת את ההגה בידיים ולהנהיג גם את השפה הרגשית - וכילדה, בכל פעם שהרגשתי כעס, באופן טבעי פשוט נכנסתי לנעליים שלהם וניסיתי להבין אותם.
אחרי הרבה שנים של התבוננות אני רואה את הדברים בזווית רחבה ועמוקה יותר ואני מבקשת ממך, אימא, סליחה: על שמיהרתי לשפוט אותך כשהייתי ילדה קטנה, על שמיהרתי לכעוס עלייך כשלא שאלת אותי לאן אני הולכת, על אותם הרגעים שבהם כעסתי עלייך שלא היית שם לצידי ועל אותו חג פורים שחיכיתי לך שתחזרי מהעבודה כדי לקחת אותי לתחרות תחפושות, ואת לא באת, אז התאפרתי בכבדות כדי להראות לך שאני כל כך כועסת עד שאני אפר את ההבטחה שלי אלייך ב"לחכות לך" ואאפר את עצמי.
סליחה שלא ראיתי את הקשיים שלך ורק כעסתי שאת לא רואה אותי, סליחה שלא הייתי סבלנית מספיק כשביקשת ממני לגלות עוד ועוד סבלנות וסליחה על אותן הפעמים שאמרתי לך "לא" כשביקשת ממני לעזור לך בדברים שהרגשתי שאני לא אמורה לעזור בהם. את ראית אותי כמי שלא עומדת לצידך וכמי שלא מהווה לך כתף תומכת, אבל באותם הרגעים הרגשתי איך אני "עוזבת את עצמי" ולא יכולתי יותר.
הפרעות קשב שלא אובחנו
היום, כאימא לשניים, אני מבינה אותך בזווית אחרת. אני מבינה כי לא היו לך כלים להתמודד. לא עם ילדה עם אתגרי קשב וריכוז (כי זה לא אובחן אז), לא עם כלים למודעות עצמית כאימא כפי שזה כל כך רווח היום. אני מבינה שזו דרך החינוך שהאמנת בה.
לא אחת אמרת לי כי אם היו לך יותר כלים, היית מאושרת יותר כאימא והיה לך קל יותר. אני מודה לך על הפתיחות, וללא ספק לראות אותך היום אימא מודעת יותר וסבתא אוהבת ומחבקת - זו המתנה שלי וזה נותן לי נחת.
קראו עוד:
- 5 הבדלים בין הלידה הראשונה לשנייה
משחק תפקידים
כל ילד מחפש להרגיש "בית". הבית עבור הילד והמתבגר הוא המקום אשר אליו הם חוזרים מיום לימודים עמוס, מיום מלא בחוויות טובות, והם מחפשים לחלוק ולשתף, מחפשים עם מי לדבר. בית זה המקום שבו הילד רוצה להרגיש שהוא יכול לנוח, לשים את הראש ולדעת שההורים פה עבורו, מבינים וסבלנים אליו, ושהוא חוזר אל השקט שלו.
הילד שלנו מבקש מאיתנו כי נהיה בעבורו המגדלור, שנהיה אלו שמזהים את הקול הייחודי שלו. לכל ילד יש עולם משלו ודרך להביא את עצמו, והילד שלנו רוצה שנעצור ונקלוט אותו ואת השפה שלו ואת סגנון החיים שלו. ככל שנתקרב אליו, כך הוא יחווה בית אשר רואה אותו ואת מי שהוא.
אני רוצה לשתף בדרך להתחבר לעולמו של הילד שלנו ולהבין אותו בעזרת כלי שנקרא "משחקי תפקידים". כלומר, ברגע אחד כאשר אני נכנסת בראש שלי לנעליים של הילד, אני משיגה את הדברים הבאים: אני שמה את הכעס בצד (או כל רגש המעסיק אותי) ואני נהיית "הוא" לכמה רגעים. מנסה לראות את העולם דרך העיניים שלו. זה נותן לי פריזמה רחבה יותר על מה שלמעשה מעסיק אותו, אני יכולה להבין על מה הייתה הדרמה ויכולה להבין שהוא כעס עליי כי הרגיש שאני לא מבינה אותו, בכך שאני עמדתי על העיקרון שלי, הוא הרגיש ריחוק וחוסר פרגון ולכן הוא טרק את הדלת והסתגר בחדר, למשל.
זו דרך המאפשרת לנו להכיר את העולם של הילד, להתקרב ולשפר את היחסים איתו, ופחות להתעסק בכעס שמרחיק אותנו מהילד שלנו. ההסתכלות דרך משחקי תפקידים, שהם כלי מעולם הפסיכודרמה, מאפשרת היום לשפר את איכות היחסים שלי ומייצרת הבנה נוספת בהסתכלות על חוויות הילדות.
הכותבת היא מנחת משפחות בגישת אדלר ומטפלת פרטנית וקבוצתית בפסיכודרמה
לפנייה לכתב/ת 
