אני תמיד אהיה מספר 2, אחרי הילדים שלו
"את מבינה", היא פונה אליי חנוקה מכאב, "אני לא במקום הראשון, לעולם לא אהיה, ואני לא מצליחה להשלים עם זה". אימון אישי
כששני ישבה מולי ותיארה את האהבה הענקית שיש לה עם גיל, תהיתי מה היא עושה כאן בעצם. אני רגילה לפגוש ברווקים שחולמים על אהבה, שלא מבינים איך למצוא אותה או לאחוז בה לאורך זמן, ואילו שני תיארה מערכת יחסית אוהבת, חמה ומפרגנת, ובמוחי לא יכולתי שלא לתהות - אז מה היא עושה כאן בעצם?
ואז היא סוף-סוף פתחה ודיברה על הסיבה שבגללה הגיעה לקליניקה שלי - הילדים שלו. לדבריה מדובר בשני ילדים מקסימים וכיפים, שהקשר שלה איתם מצוין, אבל מאחר שהם תפסו את המקום הראשון בליבו של גיל, באופן טבעי והגיוני הם הפכו בתוך ראשה לאויבים הקטנים שלוקחים לה את הגבר פעמיים בשבוע וכל סוף שבוע שני, שלא לדבר על ימי מחלה, חופשות וחגים. "את מבינה", היא פונה אליי חצי מבוישת - חצי חנוקה מכאב, "אני לא במקום הראשון, לעולם לא אהיה, ואני לא מצליחה להשלים עם זה".
אני פורמת את סיפור חייה, ומגלה בחורה מלאת אמביציה, מהנדסת מצליחה ובכירה, שמאז מערכת היחסים שהסתיימה בגיל 28 ועד היום כשהיא בת 37, היא לא באמת חוותה אהבה. כן היו שם עשרות דייטים כושלים, מערכות יחסים שלא הבשילו ורומן אחד עם גבר נשוי שתפס ארבע שנים מהעשור האחרון, עליו היא אמרה: "זה היה ברור שזה לא יתממש".
אני מתחילה לצלול לתוך החוויות שלה ממערכות היחסים שחוותה בחייה, מבקשת להבין מה החלק הרגשי שלה שאינו קשור בגיל ובסטטוס שלו. אין ספק שזה מורכב לנהל מערכת יחסים עם עסקת חבילה ושני ילדים, והיא ממש לא הראשונה שמציפה באוזניי את הקושי הקיים בלהכיל מצב שכזה. אבל אני גם שומעת ממנה על מאמצי העל שגיל עושה כדי שהיא לא תחוש כמו איזו "סקנד בסט", וניכר שהוא באמת מתאמץ.
אני ושני מוסיפות להיפגש, ומפגישה לפגישה התמונה הולכת ומתבהרת - בכל מערכת יחסים ששני חוותה היא אף פעם לא הרגישה שהיא נמצאת במקום הראשון מבחינתה. האחד היה "נשוי" לקריירה, השני היה נשוי לאישה אחרת, ושני תמיד נאבקה על מקומה עד שהתייאשה, או אם לדייק, עד שהתייאשו ממנה. כשזה קרה, הפחד הגדול ביותר שלה התממש - תמיד וויתרו עליה בסוף, תמיד העדיפו משהו או מישהו אחר על פניה.
כשאנחנו צוללות לילדותה התמונה מתבהרת עוד יותר. החוויה הרגשית הזו מוכרת לה מאז ומעולם. הוריה חוו קשיים כלכליים וזוגיים, כשהשיא ארע כשהיתה בת עשר והם התגרשו וצללו לזוגיות חדשה והקימו משפחות חדשות. גיל הנעורים עבר עליה במרי מתמשך ובזעקה לתשומת לב, ונדמה שהחוויה הרגשית הזו חוזרת על עצמה בכל מערכת יחסים - גם בחברויות אפלטוניות וגם ביחסים בעבודה. למעשה, הקושי שהיא חווה מול גיל והרצון לעבוד על הקשר ועל עצמה, הוא המפתח שלה לאיכות חיים טובה ומספקת יותר.
שני מבינה שהבחירות הלא מודעות שלה מביאות אותה לחוש את הקושי שקיים בתוכה ביתר שאת, ושזה לא באמת קשור בגיל או בילדים. את הקושי הזה היא תחווה שוב ושוב ביחסים עד שהיא תעבוד על עצמה, כשמודעות למצב היא כמובן השלב הראשון. השלב השני נשען על עולמות הפסיכולוגיה החיובית. התמקדות במה שכן עובד היא שדה חדש בעולמה הפנימי של שני, וככל שאנחנו פורטות את הטוב ביחסים, כך אני מגלה עד כמה גיל מקסים, אכפתי ואוהב. שני מסכימה להסתכל על הטוב וליהנות רגע ממה שכן יש לה בחיים, ולא רק ממה שחסר לה.
השלב הנוסף הוא מילוי החורים. שני נמנית על סוג הנשים שכל עוד היא לא ביחסים, החיים שלה מלאים ומספקים, אך מרגע שהיא נכנסת לקשר, כל עיסוקיה מתבטלים וכל האני שלה נעלם. החלטנו יחד שהיא חוזרת לגדוש את חייה בתחביבים, לימודים וחברים, כדי שהתלות בגיל תצטמצם. האושר שלה לא תלוי בו ובמה שהוא נותן לה, אלא בה.
הדרך עוד ארוכה. אנחנו נוטים לצאת מהבורות שלנו וליפול אליהם שוב ושוב בכל פעם מחדש. זה כוחו של הרגל. אך הגדולה היא לצמצם את זמן השאיבה, ולא לתת לבור להגדיר את היחסים, אלא לראות שהוא רק בור, ולא הדבר הפטאלי הזה שצובע את כל היחסים ב"אי אפשר", "לא טוב" ו"לא מספיק".
עדי קמחי היא מאמנת אישית בנקודתיים - תהליכי זוגיות
