100 שנה אחרי: הצהרת בלפור עדיין רלוונטית
נוכל רק לקוות שהצהרת בלפור לא תהיה רק מקור לחגיגה עבור היהודים והוקעה מצד הפלסטינים, אלא תוכר כצעד חשוב, אך לא יחיד, בהתפתחות של ארץ הקודש, שבה יוכלו שני העמים למצוא ביטוי לאומי תוך חיים של שלום וביטחון
זוהי שנה של חגיגות לאוהבי מדינת ישראל: 120 שנה לקונגרס הציוני הראשון; 100 שנה להצהרת בלפור; יום השנה ה-70 להחלטת האומות המאוחדות התומכת בהקמתה של מדינה יהודית; יום השנה ה-50 למלחמת ששת הימים; ויום השנה ה-40 לביקורו ההיסטורי בירושלים של נשיא מצרים אנואר סאדאת.
עוד דעות ב-ynet:
מלבד היותם צעדים חשובים למען הקמתה ובטחונה של המדינה היהודית, המשותף לכל אבני הדרך הללו הוא הקשר בין מדינת ישראל המודרנית לבין ההיסטוריה של העם היהודי. החתימה על הצהרת בלפור, שאותה אנו מציינים היום - 2 בנובמבר, נסובה סביב הקשר הזה בצומת קריטי בהיסטוריה של ישראל.
עד אז - 20 שנה לאחר הקמתה של התנועה הציונית - לא הצליחו מנהיגים ציוניים להשיג הכרה כלשהי בזכותו של העם היהודי למולדת בפלשתינה. הדברים היו אמורים לא רק לגבי השחקן החשוב ביותר בזירה - האימפריה העותומנית, ששלטה בארץ הקודש - אלא גם לגבי מדינות אחרות.
עצם העובדה שבנובמבר 1917, בשעה שמלחמת העולם הראשונה היתה במלוא עוזה והעותומנים עדיין החזיקו בפלשתינה - הבריטים הביעו תמיכה במולדת יהודית בפלשתינה - היתה פריצת דרך אדירה כשלעצמה. הייתה לכך משמעות רבה עוד יותר כאשר, זמן קצר לאחר מכן, כוחות בריטיים הביסו את הטורקים והשתלטו על פלשתינה.
עובדה מוגמרת
מאותה נקודה, התערערו היחסים בין הבריטים כישות המנדטורית בפלשתינה לבין התנועה הציונית. אולם הצהרת בלפור הייתה עובדה מוגמרת ושינתה את הדינמיקה של הציונות לתמיד. היא נתנה דחיפה הגונה למנהיגים הציוניים, השרתה עליהם ביטחון שחלומו של תיאודור הרצל יוכל להפוך למציאות והיתה הקו המנחה של התנועה עד להחלטת האו"ם בשנת 1947.
מה שהיה כה משמעותי בהצהרה היה לא רק שהיא באה משר חוץ של מעצמה גדולה, אלא גם שנשלחה במכתב לראש התנועה הציונית בבריטניה, הלורד רוטשילד.
המהות של הציונות הייתה המשמעות של ארץ ישראל עבור העם היהודי. התמיכה הזאת בלגיטימיות של התפיסה הציונית והשדר למנהיג הציוני של המדינה שיקפו הכרה בכך שהתביעה היהודית על ישראל היתה שונה: היא לא התאימה לדפוסים הקולוניאליסטים, אלא הייתה מבוססת על זכות בסיסית הקשורה להיסטוריה בת 3000 שנה הקושרת את העם היהודי לאדמה.
תובנה זו לבשה משמעות רבה יותר ככל שגבר רגש ההתנגדות לקולוניאליזם, בפרט לאחר מלחמת העולם השנייה. אפילו היום, אויביה של ישראל ממקדים לעתים קרובות את העוינות שלהם כלפי המדינה היהודית בטענה המופרכת שישראל איננה אלא ישות קולוניאליסטית זרה, שנכפתה על איזורים בעולם על ידי המעצמות הקולוניאליסטיות במערב.
הדירשה הפלסטינית
זה מה שעומד מאחורי המאמץ הכמעט נלעג שעשה מחמוד עבאס, נשיא הרשות הפלסטינית, בתחילת השנה - לקרוא לבריטים להתנצל על הצהרת בלפור.
עבאס צודק בשני מובנים. ראשית, הוא הבין כמה חשובה היתה ההצהרה לעצם הקמתה של המדינה.
שנית, הוא הבין (ודחה) את הרעיון העומד בבסיס ההצהרה: שלעם היהודי יש זכות להקמת בית שם בהתבסס על ההיסטוריה שלו, שאותה לא ניתן להבין - בין אם מדובר בייסוד העם או בהישרדותו בגולה במשך 2,000 שנה - מבלי להבין את הקשר שלו לישראל.
אין זה מקרי שהפלסטינים דוחים, שוב ושוב, את הנרטיב ההיסטורי היהודי. הם יודעים שטענותיהם נגד קיומה של ישראל משכנעות רק אם ניתן להציג את היהודים כפולשים לאזור ותו לא.
וכך אנו שבים לחגיגות השנה להצהרת בלפור. היא העניקה לגיטימציה להקמת בית יהודי וחיזקה את הקשר המוכר בין העם היהודי לבין אדמתו. כשהאו"ם החליט בשנת 1947 לחלק את פלשתינה לשתי מדינות לשתי עמים - יהודית וערבית - ההחלטה שיקפה את שני היבטי ההצהרה.
בה בעת, יש לציין כי אין דבר בהצהרה הדוחה את הפיתרון לבעיה הפלסטינית. מבלי להיכנס לתחרות בין נרטיבים מתחרים, מספיק לומר כי יש מקום להגדרה עצמית של העם היהודי כמו גם להגדרה עצמית של הפלסטינים.
אכן, החלטת החלוקה משנת 1947 כוללת הגדרה עצמית לשני העמים והיתה מיושמת לולא דחייתה על ידי הפלסטינים וההשלכות של מלחמתם הכושלת נגד מדינת ישראל החדשה.
בטווח הרחוק, נוכל רק לקוות שהצהרת בלפור לא תהיה רק מקור לחגיגה עבור היהודים והוקעה מצד הפלסטינים, אלא תוכר כצעד חשוב, אך לא יחיד, בהתפתחות של ארץ הקודש, שבה יוכלו שני העמים למצוא ביטוי לאומי תוך חיים של שלום וביטחון.
קן ג'ייקובסון הוא המשנה למנכ"ל העולמי של הליגה נגד השמצה. העמדות והדעות המובעות במאמר זה הן של הכותב בלבד ואינן משקפות בהכרח את אלה של הליגה נגד השמצה.
לפנייה לכתב/ת 
