טיפול בסרט

"כשבן אדם מחליט לקחת סיפור חיים ולעשות על זה סרט, הוא מחליט להפסיק להיות קורבן, ועל כן השיטה הזו מסייעת מאוד בהתמודדות עם משברים", מסבירה ירדן כרם, שמתמחה בווידיאו תרפיה. "הסרט מגייס את כל כוחות הנפש – אתה חייב לחשוב, לתכנן, להיות ברור לגבי מה שאתה רוצה לבטא ולהגיד. אתה מתמודד עם קשת הרגשות, וגם עם תסכולים".

כרם (50),‬ מטפלת אלטרנטיבית פרטנית, מרצה בכירה במרכז "גוף נפש" ברמת־השרון, טוענת שרק כמה עשרות בודדות של מטפלים בארץ ובעולם עוסקים בווידיאו תרפיה. "אין לנו אב רוחני. אין גם מי שהמציא את השיטה. כל מי שמתעסק בתחום המציא בעצמו. יש הרבה גישות לנושא. ההבדל בין קולנוע רגיל לווידיאו תרפיה הוא שלא חשוב אם מבקר הקולנוע יאהב את הסרט או לא, חשוב פה שמטופל/היוצר יעשה תהליך שייטיב עם עצמו".

הווידיאו תרפיה היא שיטה שמהווה כלי יצירתי לשינוי. אדם היוצר סרט עובר תהליך משמעותי של התפתחות, בכל סרט שייצור ייצא עם תובנות חדשות ביחס לעצמו וביחס לסביבה.

(צילום: יאיר שגיא)

כרם הגיעה לתחום של הווידיאו תרפיה במהלך לימודי תואר שני בחוג לקולנוע ולטלוויזיה באוניברסיטת תל־אביב. היא התבקשה לעשות סרט גמר והחליטה לעשות סרט תיעודי על חברתה האמנית תמר פייקס, ששכלה את אבא שלה במלחמת ששת הימים. "אמא של תמר, אישה מרשימה וחכמה, לא הסכימה לראות את הקבר, ולא הסכימה להיכנס לאווירת השכול במדינה, ואמרה: 'ממשיכים הלאה'", מספת כרם. "תמר שאלה יום אחד את אמה, 'איך אבא מת?' והאמא השיבה: 'מה זה משנה? ממשיכים קדימה. זה קרה, זה עצוב, אבל לא מדברים על זה'. תמר לא הכירה בכלל את אביה, ומי שהיה בשבילה אבא היה יוני, האח הבכור. יוני נהרג במלחמת יום כיפור, והאמא שוב אמרה: 'ממשיכים לחיות כרגיל'.

"תמר לא הלכה אף פעם לבקר את הקברים, וזה הזוי לחלוטין. כשהיא הייתה בת ‭21‬ נהרג אחיה דניאל במהלך טיפוס הרים. בגיל ‭40‬ תמר הלכה לטיפול פסיכולוגי, וצץ הרעיון שהיא תעשה סרט. בסופו של דבר יצאנו לדרך, והתוצאה הייתה הסרט 'ריבועים של קרטון'".

לפני שבע שנים התבקשה כרם לפתוח את מגמת הווידיאו תרפיה בבית הספר לקולנוע "מעלה" בירושלים ונתקלה בהרבה התנגדות. "מטפלים מתחומים שונים אמרו: 'אתם שרלטנים ורמאים, ולא מבינים מה שאתם עושים'. נתקלתי בכאסח לא נורמלי. היום אין אחד שאומר מילה קשה נגד התחום. הווידיאו תרפיה מקבלת יותר ויותר הכרה, אבל עדיין לא ממסדית".

וידיאו לנפש

כרם מעידה שמספר השיטות של הטיפול בווידיאו תרפיה הוא גדול, ממש כמו אמנות הקולנוע, מאנימציה ועד וידיאו־קליפים. אחת השיטות הבולטות היא "דוקו־תרפיה", שבה כרם עשתה שימוש במקרה של פייקס, ובעבודתה המשותפת עם ד"ר לאה גולדין, אמו של החייל הדר גולדין, שגופתו נחטפה על ידי חמאס במהלך מבצע צוק איתן ברצועת עזה. בסינמטק תל־אביב נערכה לאחרונה בכורה של הסרט "הדר, החופש לעשות".

"אחרי צוק איתן גיבשתי בהתנדבות קבוצה של אמהות שכולות", משחזרת כרם. "רציתי לעזור ולעשות משהו למענן. הזמנתי את לאה לאחד המפגשים, אבל לא התאים לה טיפול קבוצתי. לאה אמרה לי: 'תשמעי, אני יודעת שאם הייתי מדור חדש יותר, הייתי לומדת משהו יצירתי ולא הולכת ללמוד הנדסה'. הצעתי לה לעשות יחד סרט דוקומנטרי.

(צילום: יאיר שגיא)

"התעקשתי ודחפתי, עד שלאה השתכנעה. שיתפנו את הבמאי אופיר טריינין, שבצילומים שוחח עם לאה. צור, אחיו התאום של הדר, קנה לה מצלמה, וזאת הפעם הראשונה שהיא החזיקה אחת. באחת הפגישות הראשונות לאה סיפרה שהמשפחה עומדת להציג תערוכה של הציורים של הדר. החלטנו שהיא תצלם את בני המשפחה, ושכל אחד יספר על ציור של הדר שהוא אוהב. לאה גם נפגשה עם עדנה סרוסי, הארוסה של הדר, ושאלה אותה שאלות שהיא לא שאלה אותה אף פעם. הסרט תרם ללאה המון. מאוד שיחרר אותה".

גולדין מציגה את הסרט במפגשים שלה בעולם, שנועדו לקדם את הבאת גולדין משבי חמאס לקבר ישראל. "אנשים שצופים בסרט לא מפסיקים לבכות", מספרת כרם. "בסוף אחת ההקרנות ניגשה אל לאה נספחת צבאית ואמרה לה: 'אני רוצה ללכת להדר ולבקש ממנו שיצייר לי ציור'. זה מאוד שימח את לאה. כשאנשים מאבדים מישהו הם רוצים לספר עליו, להראות שאותו בן אדם היה, שיזכרו אותו, שיידעו כמה הוא היה נהדר ומקסים. והקולנוע למצבים של שכול הוא אולי הכלי הטיפולי הכי חזק. זאת אמנות שהכי קרובה לחיים, הכי מדמה את החיים".

גישה בולטת נוספת היא קבוצות – משפחות עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים, ילדים מחוננים, נוער בסיכון, שיוצרות יחד סרט עלילתי. הקבוצה נפגשת פעם בשבוע, ובמסגרת המפגש עוברת תהליך של דינמיקה קבוצתית ותרגיל קולנועי. "בין היתר טיפלתי בבנות חרדיות שהוצאו מהבית בצו בית משפט ושמו אותן בהוסטל", מספרת כרם. "הבנות כתבו ויצרו סרט על נערה חרדית שברחה מהוסטל, מסתובבת בירושלים ומבינה בסוף שהחיים בחוץ הרבה יותר קשים וחוזרת להוסטל. עבדתי גם עם נוער בסיכון, שהצבא בחר לא לגייס על סעיף אי־התאמה, וזה מאוד העליב אותם, והם התגייסו לשירות לאומי. הם יצרו סרט מקסים על בעיות הדימוי שלהם בדייטים עם בנות".

שיטה נוספת שמועדפת על כרם היא טיפול באמצעות וידיאו־ארט. "במקרה הזה לא חייב להיות גיבור ולא חייבת להיות עלילה. אתה יוצר כאן קולנוע יותר פיוטי. אחת המטופלות יצרה עבודה על לחץ וצילמה כל מה שמלחיץ אותה. רמת הסטרס שלה ירדה פלאים".

לדברי כרם, לווידיאו תרפיה יש שיעורי הצלחה גבוהים במיוחד. "אצל אחד המטופלים העבודה על הסרט איפשרה את היכולת להתמודד מול אביו עם זה שהוא הומו. מטופלת אחרת חשבה שהיא רוצה להיות עורכת דין והסרט שלה גרם לה להבין שהיא רוצה להיות רקדנית והיא שינתה כיוון. והיה מטופל שמצא את עצמו והחליט להיות במאי סרטים. עושה רושם שהוא יגיע רחוק".

כרם מעידה שלמצלמה יש תפקיד חשוב בתהליך הריפוי. "ברגע שאתה מצלם, המצלמה מגינה עליך, ומצד שני תוך כדי צילום אני מעזה לשאול את המטופל שאלות שלא הייתי מעזה לשאול בחיים אם מצלמה לא הייתה נוכחת במפגש. כשיש מצלמה, אנשים נענים לה. ואילו שלב העריכה הוא מגרש משחקים מדהים – הזדמנות להתמודד ולעבד את החומרים. ההקרנה היא אולי הדבר הכי משמעותי – כולם רואים אותי על המסך ומקשיבים לי. העדות מועצמת, וכך גם הנראות. כולם עכשיו איתי. עצם זה שאני מצלם את סיפור חיי, ורואה אותו, זה כבר טיפולי. הקולנוע הוא אמנות סוחפת, שמגייסת את כל האיכויות שקיימות בבן אדם, ולכן היא מאוד תרפויטית".