הזמן לסגור את קייטנת מתקן חולות

החלטת הממשלה לסגור את מתקן חולות הינה החלטה מתבקשת ומבורכת. לאחר שבית המשפט העליון קבע כי אמנם קיימת למדינת ישראל הזכות לגרש בכוח מסתננים, אך עליה להגביל את כליאת מבקשי המקלט מאריתריאה וסודן המסרבים לעזיבה מרצון ל-60 יום, למעשה הושבתו כל מנופי הלחץ שיש למדינה כלפי המסתננים. סביר היה להניח שתקופת כליאה בת 60 יום לפני שחרור לחופשי לא תהיה "הקש שישבור את גב הגמל" עבור מי שכבר בילה במשך 12 חודשים במתקן חולות.

מצד שני: איפה החמלה? איפה ההיגיון?

מדינת ישראל משקיעה מאות מיליוני שקלים בשנה על הפעלתם של שני מתקני הכליאה למסתננים - כלא "סהרונים" ומתקן הכליאה הפתוח "חולות". בנוסף לתקציב הנדרש על מנת להחזיק כוח אדם שיאפשר את התנהלותם של המתקנים, מתקיימים באלו חוגים באומנות, ספורט ונגינה זאת לצד לימודי אנגלית ומתמטיקה - אלה כמובן במימון ממשלתי, כלומר מכספי המיסים של כולנו. לולא ההחלטה לסגור את המתקן, בתום תקופת הכליאה בחולות ובסהרונים היו חוזרים הכלואים אשר לא הסכימו לגירוש מרצון אל הערים בהם גרו בישראל, והשינוי היחיד הוא שמתקציב המדינה היו נעדרים מאות מיליוני שקלים שהיו שם קודם לכן, ובוודאי שיכלו לשמש למטרות אפקטיביות יותר.

מתקן חולות( צילום: מוטי קמחי)

עוד כשהחלה מדינת ישראל בהקמת מתקן חולות, חזה שמוליק ריפמן ז"ל, ראש המועצה לשעבר, כי הצעד לא יפתור דבר, וכי מדובר בלא יותר מאשר גלגול הבעיה מפתחה של תל-אביב לפתחם של תושבי הנגב. מתקן חולות הוא מתקן כליאה "פתוח" - מעין יציר כלאיים שהומצא על ידי המדינה, אשר השוהים בו רשאים לצאת במהלך היום - רק שאין להם לאן.

בהיעדר עבודה או תעסוקה כלשהי, הפליטים השוהים בו מעבירים את שעות היום בשטחים סביב למתקן, ולצד הררי אשפה ושאר מפגעים תברותיים אף התפתח במקום שוק לא חוקי. רשויות המדינה גילגלו מאז הקמת המתקן את האחריות מאחת לשנייה; מתקני הכליאה אינם מטפלים במפגעים שהם גורמים, ואיש אינו אוכף. אין צורך להסביר את הפגיעה בתושבי פתחת ניצנה, שבקבוקי הפלסטיק הפכו כבר לחלק מהנוף המדברי שלהם. כך גם לגבי הסכנה לתאונות דרכים, כאשר הפליטים מסתובבים לצידי הכבישים בשעות החשיכה - שהרי עד 22:00 הם חופשיים לעשות כרצונם, ותאורה בכבישים אין.

ומה עכשיו?

כעת השכילה מדינת ישראל לאתר מדינה שלישית, שתסכים לקלוט את המסתננים תמורת תשלום - ועל כך מגיעות לשרים דרעי וארדן כל הקרדיט.

במקום להשקיע בתפעול המתקן המיותר ישקיעו בצמצום אמיתי של מספר השוהים הלא חוקיים בישראל. ועדיין האם כמנהג ימי קדם המדינה שוב תחפש להעביר לנגב את בעיותיה מתוך תפיסה שבנגב אפשר לעשות זאת או האם לא הגיעה העת להבין שהנגב הוא הפיתרון לחלק מרכזי מבעיות מהותיות של מדינת ישראל בתחום הדיור, הבטחון התזונתי, הפיתוח התיירותי והיזמות. זה הזמן להעביר את הכסף כ-250 מיליון שקל לשנה שנחסכים מסגירת מתקן חולות להשקעה בחיזוק ההתיישבות והחקלאות בפיתחת ניצנה, ובנגב בפרט.

זה הזמן להבין שעם בסכום הזה יש אפשרות לייצר מקומות עבודה מבוססים על חקלאות הייטק שישמרו על השטחים הפתוחים בנגב ויאפשרו ייצור של חקלאות. זה הזמן להשקיע במו"פ של טכנולוגייה חקלאית שתהיה השלב הבא בפיתוח הישראלי של חקלאות פורצת דרך מבוססת מים מליחים. זה הזמן להמשיך ולפתח את ניצנה, שהוקמה לאחר נסיגת צה"ל מסיני בחזונו של לובה אליאב ז"ל להקים קהילה התיישבותית חינוכית - ומאז הפכה להיות מעבדת יזמות חינוכית מהמתקדמות בארץ, ולהפוך את האזור כולו לאבן שואבת לתיירות מדברית, המבוססת על הנוף ועל אתרי המורשת העולמיים, שאליהם מגיעים מידי שנה עשרות אלפי תיירים מכל העולם. זה הזמן לנצל את המדבר הישראלי בתחום פיתוח אנרגיות מחדשות, כשם שאנו כבר עושים באזור אשלים.

זה הזמן להבין שהנגב אינו החצר האחורית של מדינת ישראל, אלא חלון הראווה של מדינת ישראל לעולם כולו.

ערן דורון, ראש מועצה אזורית רמת נגב