נגב קרמיקה: כך תימנע סגירת המפעל הבא / דעה
מפעל נגב של חברת נגב קרמיקה הצטרף לשורה ארוכה של מפעלים בפריפריה שנסגרו עקב חוסר רווחיות. כדי למנוע את סגירת המפעל הבא, נדרש תיקון לחוק עידוד השקעות הון, ועל הדרך אפשר להחליש את השקל החזק ולסייע ליצואנים
מפעל נגב של חברת נגב קרמיקה, שאתמול אישר ביה"ד לעבודה את סגירתו, הוא האחרון בסדרה ארוכה של מפעלים בפריפריה שעולים לכותרות אחת לכמה זמן עקב העדר רווחיות. ברור לכולם שמדובר בבעיה שנדרש לה פתרון, ויתכן שיש כזה בנמצא.
מפעל נגב קרמיקה ייסגר, 140 העובדים יפוטרו
מפוטרי נגב קרמיקה חסמו צמתים: "איך נחזיק את המשפחה? מה עם המשכנתה?"
במשרד האוצר לא עוצמים עיניים. שר האוצר הנוכחי, משה כחלון, גיבש לאחרונה תוכנית בשם "נטו תעשייה" כדי לסייע לתעשיינים המקומיים, לעודד את צמיחת המשק ולספק תעסוקה לעובדים, בדגש על הפריפריה.
זהו צעד חיובי מאוד, אך כדי לתת זריקת עידוד ממשית למפעלי תעשייה בארץ בכלל, ובפריפריה בפרט, נדרש גם תיקון של חוק עידוד השקעות הון, שאינו רלוונטי לחלק ניכר מהמפעלים בפריפריה.
החוק לעידוד השקעות הון, שחוגג 58 שנה לקיומו (וכבר תוקן מעל 70 פעם במהלך השנים), שם לו למטרה את פיתוח כושר הייצור של המשק, שיפור יכולתו להתמודד בשווקים בינלאומיים ויצירת תשתית למקומות עבודה חדשים.
בבסיס ההטבות עומדים מענקים כספיים על השקעות פיזיות בהקמה או הרחבה של מפעלים (כיום למפעלים באזור פיתוח א' בלבד) והטבות באמצעות תמריצי מס כמו פחת מואץ, שיעורי מס חברות מופחתים ושיעורי מס על דיבידנד מופחתים, כאשר להטבות מס אלו יכולים להיות זכאים גם מפעלים שאינם ממוקמים באזור פיתוח א'.
דרישת סף שמהווה מחסום למפעלים רבים
החוק מציב מספר תנאים לקבלת ההטבות: הבולט שבהם הוא שהמפעל יהיה "בר תחרות", כשהמשמעות המעשית היא שהמפעל ייצא לפחות 25% מתוצרתו (או מהגידול בהכנסתו, במקרה של קבלת מענקים). מהיכרותי רבת השנים עם התעשייה בארץ, אין לי ספק כי דרישת הסף הזו היא מחסום משמעותי למפעלים רבים, ובעיקר למפעלי תעשייה מסורתית, שרובם ממוקמים בפריפריה.
במלים אחרות - קיים מחסום משמעותי להרבה מפעלים בפריפריה להיות זכאים להטבות שמקנה החוק. אבל בכך לא מסתיימת הבעייתיות שטומן בחובו התנאי של 25% יצוא - התיסוף הריאלי בשער השקל בשנים האחרונות מול כל המטבעות העיקריים הוביל לכך שמחירי המוצרים של המפעלים המייצאים עלה משמעותית בשוקי היעד שלהם והם הפכו ליקרים ולא תחרותיים בשוקי היעד וכמובן גם ביחס למוצרים המיובאים לישראל.
הפגיעה של התחזקות השקל בתעשייה המקומית, ברמת המיקרו של כל מפעל ומפעל, מצטברת כבר לאורך תקופה ארוכה ומשמעותית. כל זה מעלה את השאלה האם הטבות המס שמופנות לעידוד הייצוא לא מתקזזות עם הנזק שנגרם למשק מהתחזקות השקל עקב אותו ייצוא.
יש לזכור כי בהעדפה הגורפת למפעלים מייצאים, בנק ישראל נאלץ להתערב שוב ושוב בשוק המט"ח על מנת להחליש את השקל החזק. נכוון להיום, מחזיק בנק ישראל יתרות מטבע חוץ של למעלה מ-110 מיליארד דולר. רמה זו, כשלעצמה, מהווה סיכון כלכלי גדול למדינה, שהרי הכספים למימון רכישת הדולרים באים בעיקר ממכירה לציבור של מק"מ שמונפק על-ידי בנק ישראל, שעליו משלם הבנק ריבית - ריבית שלמעשה כל הציבור משלם עליה בעקיפין.
הגיעה העת לבחון מחדש את ההיגיון הכלכלי שעומד מאחורי ההחלטה שהתקבלה לפני שנים רבות להתנות את ההטבות במסגרת חוק עידוד השקעות הון ביצוא של לפחות 25% מהתוצרת. יש מקום לשקול להוריד את הדרישה למפעלים בפריפריה ל-15% יצוא או אף פחות. כך, ניתן יהיה להרחיב משמעותית את מעגל המפעלים הזכאים להטבות החוק.
רו"ח זליכה הוא שותף בכיר במשרד ליאון-אורליצקי ושות'
לפנייה לכתב/ת 
