בין מוסקבה לרפיח
התרחקה מארה"ב, התקרבה לרוסיה, רבה עם קטאר וחמאס ונזהרת ביחסיה עם איראן: הטלטלות הפוליטיות במצרים בשנים האחרונות טלטלו גם את יחסיה עם מדינות בעולם. מי חבר של קהיר, מי לא, ואיפה ישראל בסיפור?
יחסי החוץ של מצרים עברו לא מעט תהפוכות במרוצת השנים, והשנים האחרונות היו מסעירות במיוחד בהקשר זה. מהפכת 25 בינואר 2011, שהביאה להפלתו של נשיא מצרים חוסני מובארק, ששלט במדינה שלושים שנה, שינתה ללא היכר את מפת יחסי החוץ של המדינה הערבית. האכזבה הגדולה אז בחוגי השלטון בקהיר הייתה בעיקר מהתנהלותה של ארצות הברית, וליתר דיוק ממשלו של ברק אובמה. המצרים האשימו את אובמה שעמד לצד המפגינים והפציר במובארק ובאנשיו להיענות לדרישותיהם. מובארק נכנע והתפטר, ובמקומו ניהלה את המדינה בזמן תקופת המעבר המועצה הצבאית בראשות הפילדמרשל חוסיין טנטאווי.
עוד חדשות מעניינות מהעולם בדף הפייסבוק של דסק החוץ
טיוטת הסכם: רוסיה תשתמש בבסיסים מצריים
בהמשך זוהתה ארה"ב כמי שתמכה בבחירתו של איש "האחים המוסלמים" מוחמד מורסי לנשיא מצרים אחרי שגבר על איש המשטר הישן אחמד שפיק. מורסי עלה לשלטון ביוני 2012, ונקודה מכוננת ביחסי ארה"ב-מצרים הגיעה בערך שנה לאחר מכן, כששר ההגנה דאז עבד אל-פתאח א-סיסי הדיח את מורסי בהפיכה צבאית בעקבות מחאת ההמונים נגד שלטון "האחים המוסלמים". הפעם בחר ממשל אובמה שלא לתמוך במפגינים בפומבי, קל וחומר שלא להביע תמיכה במהלך המרעיש של א-סיסי. בניגוד לאירועי 2011, אז נפל מובארק מהשלטון, מורסי הודח בהפיכה צבאית לכל דבר - אף שתומכי א-סיסי מתנגדים להגדרה זו.
מאז ועד סיום כהונתו של אובמה בבית הלבן בינואר 2017 לא הצליחו יחסי קהיר ו-וושינגטון לחזור למסלולם. גרוע מכך: הממשל האמריקני מתח ביקורת על הפרות זכויות אדם במצרים וצמצם את שיתוף הפעולה הצבאי עם המדינה הערבית וכן את הסיוע הצבאי לקהיר. לא מפליא, אם כן, שהמנהיג הזר הראשון שהתקשר לנשיא ארה"ב הנבחר דונלד טראמפ, שנוא נפשו של אובמה, היה נשיא מצרים א-סיסי. א-סיסי גם התקבל על ידי הנשיא הרפובליקני בבית הלבן בכבוד מלכים, ואילו בתקופת אובמה לא הגיע למקום אפילו פעם אחת.
הדחת מורסי: הפיכה או מהפכה?
הדחת מורסי מהשלטון ב-2013 הייתה אירוע מכונן גם ביחסים של מצרים עם מדינות אחרות. קטאר וטורקיה, נותנות החסות לאחים המוסלמים, זעמו על מה שהן כינו "הפיכה צבאית" לכל דבר ועניין וראו בא-סיסי שליט לא לגיטימי. היחסים בין מצרים לבין שתי מדינות אלה הגיעו לשפל חסר תקדים, והוא מורגש עד היום. מהצד השני של המתרס, היחסים עם ירדן ומדינות המפרץ ה"מתונות" כמו סעודיה, איחוד האמירויות ובחריין שבו לקדמותם אחרי שמדינות אלה הביעו תמיכה בא-סיסי ולא הזילו דמעה על הדחתו של מורסי מהשלטון. חשוב לציין שמדינות אלה הביטו בדאגה רבה גם על הדחתו של מובארק ב-2011 ועל ההתנהלות האמריקנית באותה עת.
מאז הדחת מורסי והחיבוק שנתנו לא-סיסי הגבירו מדינות המפרץ את הסיוע הכלכלי לארץ הנילוס, שמתקשה להתאושש מהטלטלה הפוליטית והמשבר הכלכלי הקשה. אולם הידוק היחסים גם הוביל למתחים בלתי צפויים. זה קרה באפריל 2016, למשל, כשהתברר שמצרים וסעודיה הסכימו לשרטט את הגבולות הימיים השנויים במחלוקת ביניהן זה עשרות שנים. זה היה במסגרת ביקורו המיוחד של מלך סעודיה, סלמאן בן עבד אל-עזיז, בקהיר, והמצרים הסכימו להעביר לידי סעודיה את שני האיים בים האדום סנפיר וטיראן. שתי המדינות גם סגרו על פרויקטים כלכליים ועל בניית גשר שיחבר בין דרום סיני לסעודיה. כשנודע דבר ההסכם החלה תסיסה חסרת תקדים במצרים תחת שלטון א-סיסי, והמפגינים שיצאו לרחובות טענו שמוכרים את אדמת המדינה והופכים אותה למדינת חסות של סעודיה.
שני האיים בים האדום עדיין לא הועברו דה פקטו לידי סעודיה, אך ממשלת מצרים וא-סיסי כבר ביצעו את כל ההליכים הנדרשים להשלמת הצעד. אלא שהסחבת בהעברת האיים והעמדות השונות של שתי המדינות ביחס למשבר בסוריה רק העכירו את היחסים ביניהן. משטרו של א-סיסי, בניגוד לבית המלוכה בריאד, לא אימץ את העמדה שקוראת לבשאר אל-אסד לפרוש מהשלטון בסוריה, ובריאיון שהעניק בפורטוגל אף הביע הנשיא המצרי את תמיכתו בצבא סוריה.
המפרציות עם מצרים ונגד קטאר
חרף המשברים האחרונים בין מצרים לבין סעודיה נראה שבסך הכול היחסים בין השתיים טובים. ההוכחה הכי טובה לכך הגיעה בחודש יוני כשמצרים הצליחה לגייס את סעודיה, בחריין ואיחוד האמירויות נגד קטאר, והן ניתקו את היחסים איתה בתואנה שהיא תומכת בארגוני טרור שגורמים לחוסר יציבות באזור ובייחוד במצרים.
מצרים מנהלת יחסים מורכבים גם עם "ציר הרשע" ו"ציר ההתנגדות". בנושא המלחמה בסוריה, כאמור, העמדה המצרית המסורתית היא שהעם הסורי הוא שצריך לבחור את הנהגתו. עם זאת חשוב לציין שאחד מצעדיו האחרונים של מורסי כנשיא לפני שהודח היה לנתק באופן חד-צדדי את היחסים עם המשטר הסורי כאות הזדהות עם המורדים הסורים.
באשר ליחסים עם איראן, בזמן שלטון מורסי חלה התקרבות בין הצדדים, והיא באה לידי ביטוי בהגעתו של הנשיא האיסלאמיסטי לטהרן לוועידת המדינות הבלתי-מזדהות. על פי הדיווחים באותה עת, מפקד "כוח קודס" במשמרות המהפכה, קאסם סולימאני, ביקר בקהיר כדי לייעץ לשלטונו של מורסי כיצד להקים מנגנוני ביטחון שיהיו משקל נגד לממסד הצבאי המסורתי. עם זאת, עליית א-סיסי לשלטון במצרים החזירה במידה רבה את הגלגל לאחור בכל הקשור ליחסי קהיר-טהרן.
קהיר: ניתקנו את יחסינו הצבאיים עם צפון קוריאה
משטר א-סיסי ביקש להדק את היחסים עם מדינות המפרץ הסוניות, שרואות באיראן השיעית את המתחרה הגדולה שלהן על ההגמוניה האזורית. "היחסים שלנו עם איראן מנותקים זה 40 שנה. אנחנו חותרים להפחתת המתיחות הקיימת ולהבטיח את הביטחון של אחינו במפרץ", אמר א-סיסי בריאיון שהעניק לא מזמן בעת ביקורו בצרפת. דבריו העידו ככל הנראה על הזהירות שנוקט משטרו בכל הקשור ליחסים עם טהרן וגם עם בנות חסותה.
אף שהיחסים בין מצרים לבין ארה"ב השתפרו עם כניסת טראמפ לבית הלבן, המצרים חששו שיחסים אלה ייהרסו בעקבות הדיווחים על התקרבות בינם לבין צפון קוריאה, המדינה שמתריסה נגד העולם ובעיקר נגד ארה"ב. במצרים הדפו גורמים רשמיים שוב ושוב את הטענות על שיתוף פעולה צבאי ורכישת אמצעי לחימה מפיונגיאנג. "קהיר ניתקה את יחסיה הצבאיים עם צפון קוריאה", צוטט שר ההגנה המצרי, סידקי סובחי, בביקורו בספטמבר בדרום קוריאה. ביקור זה נועד בין השאר להדוף את הטענות שנשמעו לאחרונה נגד קהיר. מנגד, מצרים פועלת להגביר את שיתוף הפעולה הכלכלי שלה עם סין, המעצמה האסייתית הגדולה.
עלייתו של מורסי לשלטון ב-2012 הייתה בשורה מצוינת עבור תנועת הבת בעזה של "האחים המוסלמים" - חמאס. בכירי חמאס הפכו לבני בית בקהיר, ואילו הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס (אבו מאזן) ידע ימים פחות טובים בזמנו של מורסי. לטענת אבו מאזן, מורסי הציע לו להרחיב את רצועת עזה לתוך שטח סיני כדי לאפשר את הקמתה של המדינה הפלסטינית. עם זאת, שנה לאחר עלייתו לשלטון התהפכה הקערה על פיה ומורסי הודח. אבו מאזן אולי הצטער על האפשרות להרחיב את שטחי המדינה הפלסטינית העתידית, אבל בטוח שהוא לא הזיל דמעה על לכתו של מורסי.
חמאס ו"האחים המוסלמים" - ארגוני טרור
מאז הדחת מורסי נמצא ארגון חמאס על הכוונת של קהיר והוא הואשם לעיתים קרובות במעורבותו בפעולות טרור נגד השלטון המצרי וכוחות הביטחון המצריים - בייחוד בחצי האי סיני. כמו כן, התברר שהזרוע הצבאית של חמאס משתפת פעולה עם שלוחת "המדינה האיסלאמית" (דאעש) בסיני, שרק החלה לקרום עור וגידים באותה תקופה. השלטונות המצריים גם האשימו פעילים בחמאס במעורבות בהתנקשות בתובע הכללי בקהיר, הישאם ברכאת, ביוני 2015. ואם בזה לא די, בתי משפט במצרים אף הגדירו את התנועה העזתית ואת הזרוע הצבאית שלה כארגון טרור בדיוק כפי שעשו ל"אחים המוסלמים".
גם בחמאס החריפו את הטון נגד שלטון א-סיסי על רקע שורה של תקריות, ובייחוד בעקבות סגירת מעבר רפיח, שנחשב למוצא יבשתי חשוב של עזה לעולם.
ביולי 2015, אחרי מתקפה ענקית של דאעש בצפון סיני נגד הצבא המצרי, היו מי שמיהרו להניח שהמבצע המצרי נגד חמאס ברצועת עזה הולך ומתקרב. בסופו של דבר לא היה שום מבצע וכיום, שנתיים לאחר מכן, המציאות השתנתה וחלה התחממות ביחסי התנועה העזתית לבין השלטון המצרי. לא מדובר בהתחממות יחסים מתוך אהבה בין הצדדים, אלא בעיקר בגלל שותפות אינטרסים נגד שלוחות דאעש בעזה ובחצי האי סיני שהפכו להוות איום גם על חמאס עצמו. שיא ההתחממות ניכר בתקופה האחרונה בהסכם הפיוס שנחתם בקהיר בין פתח לבין חמאס בחסותו של א-סיסי אחרי שנים רבות שבהן מצרים משכה את ידיה מהנושא הפלסטיני בעקבות בעיותיה מבית.
רוסיה נכנסה לוואקום שהותירה ארה"ב
למרות התיווך המצרי בהסכם הפיוס הפלסטיני, יחסי מצרים והרשות הפלסטינית רחוקים מלהיות מושלמים בייחוד בשל הקשר החם בין בכיר פתח המופרש, מוחמד דחלאן, שנחשב ליריב מר של יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן, לבין מצרים. דחלאן, ששוהה באיחוד האמירויות, נפגש בשנים האחרונות כמה פעמים עם א-סיסי. הפגישות בין השניים לא הסבו לאבו מאזן נחת רב.
מי שהרוויחה בגדול מההידרדרות ביחסי ארה"ב-מצרים מאז נפילת מובארק הייתה רוסיה. בזמן שוושינגטון הפסיקה את הסיוע הכספי והצבאי לקהיר, נכנסה מוסקבה ומילאה את הוואקום כשמכרה למצרים אמל"חים וסייעה לה בקידום הקמת הכור הגרעיני למטרות שלום בעיר א-דבעה בצפון-מערב מצרים. בסוף חודש נובמבר פרסמה ממשלת רוסיה טיוטת הסכם בינה לבין ממשלת מצרים, המתירה למטוסים צבאיים של שתי המדינות להשתמש בבסיסי חיל האוויר זו של זו. לפי טיוטת ההסכם, למטוסים צבאיים של השתיים גם יוּתר לעבור במרחב האווירי זו של זו. זו עדות נוספת לניסיונות של רוסיה להדק את יחסיה הצבאיים עם מצרים על רקע מדיניותו של נשיא ארה"ב טראמפ, שנראה כמי שמפחית את המעורבות האמריקנית במזרח התיכון.
לפני שנתיים, כשנשיא רוסיה ולדימיר פוטין ביקר במצרים ונפגש עם א-סיסי, הודיע א-סיסי כי שתי המדינות סיכמו שרוסיה תסייע למצרים להקים את מתקן האנרגיה הגרעינית הראשון שלה. א-סיסי ציין אז כי שתי המדינות חתמו גם על הסכמים הנוגעים להשקעות בתחום הגז הטבעי וסיכמו להקים אזור תעשייה רוסי לאורך תעלת סואץ. רוסיה ומצרים סיכמו אז גם על עסקאות נשק שבמסגרתן אמורה רוסיה לספק למצרים ציוד צבאי רוסי ומטוסי מיג-29. מלבד רצונה של קהיר לשמור על יחסים טובים עם רוסיה בעקבות הלקח שלמדה מהעימות עם אובמה בתחילת העשור, למצרים יש אינטרס צבאי שלא ניתן להתעלם ממנו - למדינה הערבית נותרו מערכות צבאיות רבות מתקופת ברית המועצות ולרוסיה יש היכולת לשדרג אותן או להחליפן.
מטוסי קרב מצרפת וצוללות מגרמניה
מצרים של א-סיסי גם פועלת להדק את הקשרים שלה עם מדינות אירופיות שונות כחלק ממאמציה להחיות את ענף התיירות שלה שספג מכה קשה בעקבות המהפכה (2011), ההפיכה הצבאית (2013) והתרסקות המטוס הרוסי בסיני (2015). במקביל לחתימה על הסכים צבאיים וכלכליים עם רוסיה, קנתה מצרים מטוסי רפאל צרפתיים וצוללות גרמניות. אלא שבאירופה לא רואים בעין יפה את רקורד זכויות האדם במצרים וקראו לה לשפר את המצב. מקרה אחד שהעיב על יחסי מצרים-אירופה היה פרשת רציחתו של הסטודנט האיטלקי ג'וליו רג'יני, שעל פי החשד עונה על ידי כוחות הביטחון בקהיר. הפרשה הובילה למשבר דיפלומטי חריף בין מצרים לבין איטליה שרק באחרונה החל להיפתר.
זירה לא פחות חשובה שבה מנסה מצרים לפעול היא הזירה האפריקנית שהיא חלק בלתי נפרד מצביונה של ארץ הנילוס. בשנים האחרונות מביטה מצרים בדאגה על גבולה המערבי עם לוב ששרויה באנרכיה ובמלחמת שבטים ואזרחים שסופה לא נראה באופק. מצרים, כך נראה, לקחה צד די ברור במלחמה בלוב ותומכת בגנרל חליפה חפתר, מפקד "הצבא הלאומי הלובי", קצין לשעבר במשטרו של מועמר אל-קדאפי, שפועל בעיקר במזרח לוב. חפתר, בראיית קהיר, נחשב לגורם שמסוגל לייצב את הזירה הגועשת בלוב ובייחוד למגר את איום הארגונים הקיצוניים האסלאמיסטיים שפועלים בחסות האנרכיה, בהם דאעש שעדיין לא ויתר על אחיזתו במדינה הצפון אפריקנית חרף ההצטמקות שלו ואיבוד שטחים שהיו בשליטתו. בשנים האחרונות מצרים אף התערבה באופן ישיר בלחימה בלוב והפציצה יעדים של אותם ארגונים איסלאמיסטיים בשם המלחמה בטרור.
חזית אפריקה: הקרב על מי הנילוס
יחסים מורכבים אחרים מנהלת מצרים עם אתיופיה ועם מדינות אפריקניות אחרות שמאתגרות אותה בכל מה שקשור לאספקת מי הנילוס - אספקה שנחשבת לעורק חיים קריטי עבור האוכלוסייה המצרית הגדולה. המאמצים של אתיופיה לבנות את סכר "התקומה" בנילוס הכחול כדי לשבור את המונופול המצרי על חלוקת משאביו גרמה ב-2013 לנשיא מצרים דאז מורסי לאיים שארצו תעשה כל מה שתצטרך כדי להגן על ביטחון המים שלה. ארבע שנים לאחר מכן והמשבר עדיין לא ממש נפתר, אך שני הצדדים מנסים לפתור אותו בדרכים דיפלומטיות. סודן, שכנתה של מצרים, מנסה גם כן לרקוח פתרון. היחסים של סודן עצמה עם מצרים היו מורכבים בשנים האחרונות בשל המתיחות בשאלת הריבונות על משולש הגבולות חלאיב. כמו כן, ההחלטה העקרונית של מצרים להעביר את האיים טיראן וסנפיר בים האדום לידי סעודיה עוררה מחדש את הנושא וגם גורמי הממשל בסודן פתאום קיבלו תיאבון בסוגיה.
6 באוקטובר, יום תחילת מלחמת יום הכיפורים, הוא לא עוד יום רגיל בארץ הנילוס גם בשנת 2017. הערוצים במצרים משדרים את מסרי הניצחון הקבועים של מלחמת אוקטובר, העיתונים בדוכנים ברחובות מעוטרים בכותרות בומבסטיות ומטוסי חיל האוויר המצרי חגים מעל קהיר לציון המאורע. אבל 44 שנה אחרי המלחמה נראה שהמצרי הממוצע מגלה פחות עניין בנושא. בבית הקפה של כיכר א-תחריר הטלוויזיה דלוקה על הערוץ הממלכתית, אך יושבי המקום מתעסקים בעיקר בענייניהם. מלחמת העבר נגד ישראל פחות מעניינת אותם.
עדיין חוגגים את "ניצחון אוקטובר"
"הניצחון העצום", "שמחת העם" הן חלק מהסיסמאות שמופיעות על צג הטלוויזיה בבית הקפה. אחד מנהגי המוניות בכיכר א-תחריר קצת פחות נלהב. "עזוב, בוא לא נדבר על פוליטיקה", הוא אומר לי כשאני מציין בפניו שהיום הוא יום השנה למלחמת יום הכיפורים. אלא שכמה דקות לאחר מכן הוא מעיר הערה מעניינת: "דע לך שישראל מדינה חזקה. מדינה חזקה. היום בבוקר תהיתי לעצמי מה אנחנו בעצם חוגגים כאן? ושאולי במקום החגיגות האלה צריך לחגוג בכלכלה ובהשקעות". כשאני אומר לו שהמצרים הם אלה שמדברים על הניצחון העצום, הוא משיב: "זה מה שהתקשורת מפמפמת. היא אומרת לנו מתי לשמוח ומתי להיות עצובים". איחלתי לו שיחגגו רק בהשקעות ובכלכלה ולא במלחמות.
מי שכנראה יסכים עם הדברים עבד אל-ע'ני, נהג מונית בן 70, שנלחם במלחמת יום הכיפורים. "אני לקחתי חלק במלחמה ואני אומר לך שאין כמו השלום", הוא אומר ל-ynet. "השלום זה דבר יפה וחבל על הדם שנשפך ועל הקורבנות בשני הצדדים. אנחנו לא רוצים מלחמות. היום היחסים עם ישראל טובים ובנימין נתניהו נפגש עם א-סיסי בניו יורק ודיבר איתו על השלום עם הפלסטינים. אנחנו מקווים שזה יקרה. הנשיא לשעבר אנואר סאדאת עשה דבר חכם בזמנו. השלום יפה והמלחמה זה הרס. הלוואי שתבואו אלינו כל הזמן ואנחנו נבוא אליכם".
הראיס המצרי במסר ישיר לישראלים
לדעתו של אדם, היחסים בין מצרים לבין ישראל טובים מאוד, אך לדבריו נראה שהסוגיה הפלסטינית עדיין עומדת כמכשול ביחסים בין שתי המדינות. "אני חושב שהגיע הזמן שתפתרו את העניינים ביניכם לבין הפלסטינים", הוא אמר. "צריך להיות פתרון ושפיכות הדמים צריכה להיפסק. אני אומר לך את האמת שכשאני רואה ילדים פלסטינים מתים זה מרגיז אותי. אני רוצה שיהיה שלום ומעודד שלום".
מי שעוד מעודד שלום ומשתוקק אליו הוא נשיא מצרים א-סיסי, שלעומת קודמיו בתפקיד משמיע זמירות חדשות ולא שגרתיות בכל מה שקשור לישראל וממעיט בטון המיליטנטי. א-סיסי חוזר השכם וערב על המנטרה שצריך להעתיק את הניסיון הנהדר של השלום בין ישראל לבין מצרים ששורד כבר 40 שנה לפתרון הסוגיה הפלסטינית. הראיס המצרי אף פנה כמה פעמים לעם בישראל כדי שיתמוך בשלום שמבוסס על יוזמת הליגה הערבית ועל פתרון שתי המדינות בקווי 1967. פנייתו האחרונה של א-סיסי לישראלים נעשתה בחודש ספטמבר בעצרת האו"ם בניו יורק לאחר פגישתו עם ראש הממשלה נתניהו. הנשיא המצרי קרא באופן חסר תקדים לעם בישראל לתמוך בהנהגה שלו בנושא הזה.
למרות מאמציו של א-סיסי, ההתנגדות ברחוב המצרי לנורמליזציה עם ישראל עדיין מרחפת באוויר כל זמן שאין התקדמות בסוגיה הפלסטינית. השיפור ביחסי ישראל-מצרים מתנקז בעיקר למישור הצבאי, הביטחוני, המודיעיני והמדיני, והאינטרס של שתיהן לשתף פעולה גדול במיוחד לאור מאבקן המשותף בשלוחת דאעש בחצי האי סיני.
"אם הנושא הפלסטיני ייפתר א-סיסי יגיע לישראל"
המתרגם המצרי עמר זכרייא אומר ל-ynet: "אני חושב שלאנשים עדיין יש מטען עמוק בבטן על ישראל בגלל הנושא הפלסטיני. הפלסטינים מצליחים לשווק מעולה את הסוגיה שלהם ובעיקר בכל מה שקשור לסבל בעזה ובגדה גם אם לא הכול נכון. אני לא מאמין שבלי התקדמות עם הפלסטינים תהיה באמת נורמליזציה עם ישראל. אני פחות מסכים עם א-סיסי לגבי מה שהוא תיאר באו"ם כ'ניסיון הנהדר שלנו עם ישראל' כי כרגע היחסים לא מספיק טובים אחרי יותר מ-40 שנות שלום. אני זוכר שאחרי הסכם אוסלו פתאום קרה משהו והקשרים פרחו יותר הן מבחינת סחר והיתרי כניסה. אם זה ניסיון נהדר, אז איך זה יהיה עם שאר מדינות ערב אם וכאשר? באחד המבחנים של הבת שלי בבית ספר אחת השאלות נגעה לכך שכל עוד שהמאבק הפלסטיני נגד ישראל יימשך אז לא תהיה נורמליזציה. נראה שא-סיסי עדיין לא מבין עם מי יש לו עסק (נתניהו). קשה להאמין שעם ממשלה ימנית בישראל כמו שיש עכשיו תהיה התקדמות".
עיתונאי בכלי תקשורת המזוהה עם השלטון מצטרף לדבריו של זכרייא ואומר ל-ynet: "בלי התקדמות בנושא הפלסטיני יהיה קשה לקדם את היחסים בין המדינות וזה נכון גם לגבי קיום מערכת יחסים אזורית עם ישראל (עם מדינות המפרץ וסודן למשל). א-סיסי הוא הזדמנות של פעם בחיים עבור ישראל. הוא יהיה עוד קדנציה, אבל לך תדע מה יבוא אחרי זה. ההערכות הן שזה יהיה מישהו מהממסד הצבאי, בסביבות גיל 50-40, מהדור הצעיר יותר. אצל כל אחד אחר זה יהיה קשה יותר. תפתרו את הסוגיה הזאת והכול ישתנה, ובסוף הפלסטינים יילחמו זה בזה. למען האמת, יש הרבה מצרים שלא אוהבים את הפלסטינים ורואים בהם בוגדים, אך מזדהים עם הסוגיה הפלסטינית גם לאור ההחלטות הבינלאומיות בנושא. אם הנושא הפלסטיני ייפתר, א-סיסי יבוא לישראל".
לפנייה לכתב/ת 
