חברות לכל החיים: "רק היא באמת מבינה אותי"
ביום בהיר אחד השתנו חייהן כשקיבלו את הבשורה שלילד יש סרטן. איך מתוך הקושי נוצרו חברויות ולמה הן לא אוהבות שאומרים להן שיהיה בסדר. אימהות לילדים חולי סרטן יצאו לנופש מיוחד וסיפרו על חברות אמיתית, הכוללת הודעות באמצע הלילה, שיחות על פחדים וגם הרבה רגעים מרגשים
כרמית לוי (40) ואורנית לוי (45) מקריית טבעון מכירות כבר שבע שנים. למרות שם המשפחה הזהה אין בהן קשר דם אך יש שיגידו שיש ביניהן קשר הרבה יותר חזק. החברות התחילה בדבריים הבסיסיים ביותר - הבנות שלהן היו בגן ובבית ספר ביחד, והאימהות היו נפגשות בגינה, מתחלקות בהסעות לחוגים, מסתמסות מדי פעם ושום דבר לא הכין אותם לבאות.
"כשהבת הקטנה שלי, טליה, הייתה בת ארבע וחצי היא חלתה בסרטן", מספרת כרמית. "היא חזרה ביום שישי מהגן והתלוננה על כאבי בטן. נסענו לבית חולים, עשו לה בדיקות ומהר מאוד גילו את המחלה, והחלו טיפולי כימותרפיה במשך חצי שנה. אורנית שמעה דרך חברה מה קרה וכל פעם סימסה כדי לשאול מה קורה ואם אני צריכה עזרה".
אורנית: "לא באמת הבנתי עד כמה חשוב להציע עזרה ולא תמיד ידעתי מה לומר. השתדלתי כמה שאני יכולה להסתמס ולדבר איתה. יום אחד כרמית כתבה הודעה בפייסבוק ושאלה אם למישהו יש טאבלט לא בשימוש כי היא צריכה לבית חולים. הפעלתי את בעלי שיש לו קשרים והבאנו להם טאבלט חדש. סוף סוף מצאתי משהו שאני יכולה לעזור לה ועשיתי את זה מכל הלב".
בסוף יולי טליה סיימה את הטיפולים ובאוגוסט הגיעה בשורה נוספת - נועם, בנה של אורנית שהיה בן 17.5 חלה גם הוא בסרטן. "היינו בטיול משפחתי בחו"ל ושני הבנים הגדולים לא הצטרפו אלינו", מספרת אורנית. "נועם התקשר ואמר שכואבת לו הרגל מאוד והוא חייב תור לרופא.
"חשבתי שהוא בטח מתח שריר או משהו. קבעתי לו תור לרופא, הוא עבר בדיקה והתקשרו לומר שיגיע דחוף. הוא הגיע לבד והרופא אמר לו לפנות לבית חולים כדי שיעשו לו בדיקות יותר מקיפות וכדאי שיבוא איתו מישהו. סבא שלו לקח אותו ועשו לו את כל הבדיקות הנדרשות ואשפזו אותו. כשהוא אמר שעשו לו מיפוי עצם הבנתי כבר מה קורה. כשחזרנו לארץ הודיעו לנו שיש לו סרטן".
חיים כפולים
אנחנו נפגשות בנופש אימהות לילדים חולי סרטן של עמותת "גדולים מהחיים". 120 נשים לקחו פסק זמן מהחיים כדי ליהנות מהשמש, מהשופינג ומהפינוקים שמרעיפים עליהן אבל בעיקר כדי להרגיש שהן לא לבד - שהן יכולות לדבר, לבכות ולצחוק בלי גבול וכולן שם יבינו בדיוק מה עובר עליהן.
כרמית ואורנית לא נפרדות לרגע, משלימות את המשפטים אחת של השנייה ונראות קצת כמו אחיות. "לא האמנתי כשאורנית סיפרה לי שהבן שלה חולה", מספרת כרמית. "איך יכול להיות שגם להם קורה עכשיו דבר כזה? כשהיא סיפרה לי את זה ממש נחנקתי והתחלתי לבכות. דיברתי עם אורנית וסיפרתי לה על התהליך שאנחנו עברנו. אמרתי לה שכל דבר שהיא צריכה אני פה בשבילה. בראש השנה אפיתי להם עוגת דבש. תכננתי לבוא, לתת את העוגה ולברוח, ובסוף מצאתי את עצמי יושבת איתם מעל שעה ומספרת להם מה עבר עלינו".
מה אומרים במצב כזה?
"שקלתי מה לומר כי מצד אחד צריך לספר את האמת שהיא לא קלה וזה מסע שיודעים איך מתחילים אותו אבל לא יודעים מה יקרה בדרך. אמרתי שיהיו לה נפילות וימים מאוד קשים אבל בכל התהליך הקשה הזה יש גם אור.
"כשהגעתי למחלקה לא הבנתי איך אנשים שם צוחקים ונהנים ואיך הם שמחים בזמן שהילדים שלנו חולים ופשוט בכיתי במשך שבוע שלם אבל עם הזמן הבנתי שאלו החיים במחלקה. ההורים בעצם חיים חיים כפולים - חיי שגרה של בית וילדים וחיים בבית חולים עם ילד שמקבל כימותרפיה, מקיא ומאושפז.
"סיפרתי גם על הדברים הטובים - כל כך הרבה אנשים טובים שעטפו אותנו במחלקה ועמותות שרק רוצות לעזור. באמת נתינה אינסופית. הבת שלי סיימה את הטיפול האחרון בסוף אוגוסט ומאז אני רק חושבת איך אני יכולה לעזור לאחרים".
מה לגבי הסביבה? איך מגיבים החברים?
אורנית: "חוץ מכרמית יש לי חברות שמקיפות אותי ועוזרות במה שצריך. הן מאוד משתדלות ורוצות לעזור. מגיעות הביתה ולבית חולים, ויש כאלו שנעלמו ואני לא כועסת כי אני גם הייתי בצד שלהן פעם ולא יודעים פשוט איך לגשת ומה לומר".
כרמית: "הדיבור בינינו הוא שונה. כשאורנית בוכה אני יכולה לבכות איתה ולהבין למה היא בוכה. זה בא ממקום אחר. אנחנו עוברות את זה ביחד. זו חברות לכל החיים בינינו"
"החברות שלנו היא עולם ומלואו"
גם שרית טל (47) מבית שמש ואסתי אגסי (43) מירושלים חברות טובות שמבינות אחת את השנייה בלי יותר מדי מילים אבל במקרה שלהן המפגש הראשוני היה במחלקה. "עילאי הבן שלי (8) חלה בלוקמיה לפני שנתיים ואת אסתי הכרתי יום אחרי שהגענו למחלקה", מספרת טל.
"היינו במחלקת ילדים לקראת ניתוח. זה היה בשבת, וביום ראשון ראיתי שמוציאים מישהי מחדר, מושיבים אותה, אומרים לה משהו והיא מתחילה לבכות", מספרת אגסי. "ידעתי שגם עליה הפילו את השמיים כי אני עברתי את זה יום קודם.
"עילאי היה רדום על הכיסאות ושרית התיישבה על ידי. שאלתי אותה אם הם חדשים כאילו אני כבר ותיקה במחלקה, ופשוט התחברנו. זה היה חיבור טבעי. תמכנו אחת בשנייה, בכינו יחד, הילדים שלנו הפכו להיות החברים הכי טובים, הבנות שלנו שהן בנות אותו גיל - 17 - הפכו להיות חברות טובות, הן הכירו כשבאו לבקר את האחים שלהן בבית חולים. הילדים היו מאושפזים באותו חדר ובשלב מסויים הזיזו את הוילון והיו יחד כל הזמן".
החברות לא נעצרה במסדרונות בית החולים. יום אחד אסתי הגיעה לבקר את שרית במקום עבודתה ומשיחה שהתפתחה היא הבינה שמחפשים עובדת, והיום הן גם עובדות יחד.
"החברות שלנו היא עולם ומלואו, זה משהו אחר לגמרי", אומרת אגסי. "החברות שלי הכילו ונתנו ובאמת היו מדהימות, כל אחת בדרך שלה, אבל בשלב מסוים הרגשתי שכבר לא נעים לי להתבכיין כי כמה כבר אפשר לשמוע על סרטן? עם שרית אני מגיעה עם כל החבילה וכל האיכסה שמסביב".
טל: "בשלב מסוים ביקשנו שיתאמו לנו את כל הבדיקות והטיפולים של הילדים באותו מועד. הילדים היו יושבים יחד וגם אם הם לא דיברו תמיד, מספיק שהיה להם אחד את השני".
קראו עוד בערוץ הורים:
- איך הגיבו אבות כשנדרשו להתחפש לסופגנייה בגן?
- רינת פרימו מגלה מה גרם לילדיה לקרוא ספרים
- זה מה שקורה כשאתם מחזיקים את התינוק רק בצד אחד
הן מספרות שהסביבה לא תמיד מבינה מה עובר עליהן, למרות שהחברות מאוד משתדלות, אבל מדגישות שעדיף להימנע ממשפטים כמו "יהיה בסדר", "אל תדאגי", "תהיי חזקה" ו"זה יעבור", כי המשפטים האלו לא באמת תורמים.
"בינינו זו חברות לכל החיים", אומרת אגסי. "גם אם קורה משהו באמצע הלילה אני מרגישה חופשי לסמס לה. אנחנו בעיקר מקשיבות אחת לשנייה ולא זקוקות יותר מדי לדיבורים. אנחנו מבינות גם בלי לדבר".
זר לא יבין זאת
במשך שלושת ימי הנופש רואים את הדינמיקה המיוחדת בין האימהות ואי אפשר לפספס את גולי קשת (59) - אישה מחבקת במלוא מובן המילה. קשת היא אימא לארבעה בנים ולפני 12 שנה גילו לבן שלה גידול בראש. "הילד היה בכיתה ב' והתלונן שהוא לא רואה טוב ושכואב לו הראש", היא מספרת.
"המורות אמרו שאולי פשוט אין לו כוח להעתיק מהלוח אבל אני שמתי לב שהוא לפעמים פוזל ושיש צניחה של העפעף. לקחתי אותו לרופא ואחרי בדיקה קצרה הוא אמר לי שיש לילד בצקת בקרקעית העין ואני אמרתי לו שיש לו גידול בראש, מה שהתגלה אחר כך כנכון, כאילו מישהו הכניס לי מילים לפה".
באותו ערב הם הגיעו לבית החולים ולאחר מספר בדיקות הודיעו להם שחייבים להכניס את הילד לניתוח. במשך שנה וחצי הוא עבר טיפולים שונים, וקשת, שכיום משמשת כיו"ר הוועד המנהל של עמותת "גדולים מהחיים" בהתנדבות מלאה, נחשפה באותה תקופה לעשייה של העמותות וגם יצאה לנופש של האימהות באותה תקופה.
"החברויות שנוצרות בין האימהות - זר לא יבין זאת", אומרת קשת. "כשמדברים עם חברים על חרדות לפני בדיקה של הילד אז הם אומרים שיהיה בסדר אבל החרדה הזאת של שלושה שבועות לפני MRI, עד שמגיעה תשובה - רק מי שעבר את זה יכול להבין. זו חברות לצרה".
מה מניע אותך להמשיך ולהיות בקשר עם ההורים?
"התקווה שאני נותנת לאימהות. כשאני מגיעה לבית חולים ויש אימא שקיבלה את הבשורה הכי קשה בחיים שלה לפני שלושה ימים והיא שוכבת במיטה ואין לה כוח לקום, אני נכנסת לחדר ומציגה את עצמי.
"בהתחלה היא מסתכלת עליי כאילו נפלתי עליה מהירח אבל אני מספרת לה שהבן שלי שכב במיטה הזו לפני 11 שנה והיום הוא חיל. ואז אנחנו מתחבקות וזו חברות, גם אם אנחנו לא מכירות. אני מרגישה שאני נותנת לה כוח, נותנת לה תקווה וזה מה שמניע אותי להמשיך".
לתרומות ומידע נוסף על העמותה - לחצו כאן
לפנייה לכתב/ת 
