מי מכיר, מי יודע?
המדינה הייתה קמה גם לולא השואה, אך היא לא הייתה מנחילה תבוסה לאויביה אלמלא ניצולי השואה
בעוד כשבועיים בראשית 2018 - המדיה, מוסדות ציבור וממשלה יציינו את שנת ה-70 להקמת המדינה. כמקובל יובאו נושאים ואירועים שאפינו את המדינה ב-70 שנות קיומה מאז מלחמת העצמאות בשנת 1948. יש נושא אחד שעד כה לא מצא ביטוי באזכור הראוי והוא ציון חלקם המכריע של ניצולי השואה במלחמת העצמאות.
עוד דעות ב-ynet:
חזית אמריקנית-אירופית מול איראן - אינטרס ישראלי
עובדה זאת אינה חדשה, אלא שהיא לא נלמדה ,לא במערכות החינוך הרגילות והצבאיות, ולא הוטבעה בתודעת הציבור. הנתונים הראשונים על חלקם המכריע של ניצולי שואה במלחמת תש"ח מובאים בספרו של עמנואל סיוון (בהוצאה לאור של משרד הביטחון) בשם "דור תש"ח-מיתוס ,דיוקן וזיכרון". הוא שואל בין היתר כמה מיתוסים נקשרו במחיר הדמים שגבתה מלחמת העצמאות.
עמנואל סיוון טוען שהסיבה האמתית היא כי "העולים החדשים היו בחזקת 'זרים', הם לא שלטו בשפה, לא השמיעו את קולם, גם לא בדבר חלקם הגדול במלחמת העצמאות של מדינת ישראל". לפי הנתונים שהוא מביא, מדובר בקבוצות דומות בגודלן של הצברים והוותיקים מצד אחד והניצולים ,שהגיעו בין 1940-47 מצד שני .כ-20 אלף מכל צד. עוד מסתבר כי אותם עולים חדשים, פליטי מלחמת העולם שהגיעו לארץ בשנים אלה, שילמו מחיר דמים גבוה. בדיוק כמו הצברים, הם היו מגויסים במשך כל המלחמה.
מחקר של אסף אנין, שהתפרסם ב"מערכות", בשנת 2003 מביא אף הוא נתונים שמהם עולה חלקם המשמעותי של שרידי השואה בתגבור הכוחות. לפי ראש ענף ההיסטוריה של צה"ל, יהושע בן אריה - ב-15 במאי 1948 הגיע מספר לוחמי צה"ל ל-36,500 . פחות מחודש לאחר מכן ב-10 ביוני הגיע מספר לוחמי צה"ל ל-49,000 . בדבר אחד אין כול צל של ספק. רוב התגבורת באה מקרב שרידי השואה שהובאו לזירות ישר מן האוניות.
שתלחם על עצמאות ישראל
בראש מעייניו של דוד בן גוריון היה להאיץ את קצב הבאת הניצולים, כדי לתגבר את הכוחות בזירות השונות. לבן גוריון היה יחס דו ערכי לניצולי השואה. היבט אחד היה צער ויגון. לא רק במישור הלאומי, אלא גם האישי. הרי חלק גדול ממשפחתו שלו ניספתה בשואה. אבל בהיבט אחר, עוד בביקורו מיד לאחר המלחמה במחנות העקורים, הוא ראה באנשים שהיו "מוזלמנים", שלדים עטויים עור שקוף, עתודה שתלחם על עצמאות ישראל.
וככה אנו מוצאים ביומן שלו רישומים של שיחות עם ראש עיריית חיפה, אבא חושי, לגבי מספר העולים שהגיעו באוניה זאת או אחרת. וזה אך ורק במסגרת ההתייחסות לגיוסם לצה"ל. עולה בי הרהור שבן גוריון , שכידוע, לא היה רק איש חזון אלא איש המציאות, בהחלטה על הקמת המדינה, הוא הביא בחשבון שני גורמים. אחד - שצבאות ערב יבואו לעזרת ערביי ארץ ישראל . שתיים - שמדינת ישראל תביא מולם את שרידי השואה והם שיכריעו את המערכה.
ואכן הקונצנזוס בקרב מכוני מחקר והיסטוריונים, הוא שמספר ניצולי השואה בראשית המערכה היה קרוב או בדיוק כמחצית מן הכוח הלוחם. אני שמעתי מפיו של אלוף ישעיהו (שייקה) גביש, ממפקדי הפלמ"ח כי "אלמלא התגבורת של 2,000 ניצולי שואה ל-2,000 חברי הפלמ"ח בתש"ח - היינו הולכים פייפן". עם הזמן, ככול שהעלייה של ניצולי השואה גברה, כן גדל חלקם של ניצולי השואה בצה"ל. רובם ביחידות לוחמות שכן העדר שפה מנע מהם לשרת בתפקידי שרות כמו מטבח, אפסנאות וכדומה.
סוגייה אחרת בהקשר זה הם לוחמי גח"ל - גיוס חוץ לארץ. אני לא מייחס חשיבות רבה לתיאורים של אותה תקופה שלפיהם הצברים, ילידי הארץ, קראו לאנשי גח"ל "סבונים", או "גחלצים". אפשר והיו כאלה, אבל זה לא שיקף לדעתי את הרוח ביחידות הלוחמות. עם זאת, עצם השם גח"ל עורר תרעומת בקרב אנשיו. משה זנבר, מי שהיה נגיד ישראל והגיע לארץ ישר לגזרת לטרון שבה נפצע, קבל על כך באוזני."אני לא מבין" - הוא אמר לי "מדוע שהיהודים שבאו מן המערב נקראו "מח"ל - מתנדבי חו"ל, ואילו אנו ניצולי השואה שבאנו ממזרח אירופה נקראנו גח"ל - גיוס חוץ לארץ. ראשית ,בחוץ לארץ אי אפשר לגייס, אבל עובדתית - עמיתיי ואני התנדבנו בדיוק כמו היהודים מדרום אפריקה, מצרפת, או מאנגליה".
באוניות ישר לחזית
בהקשר זה אני רואה לנכון להביא קטעים מדברי ראש הממשלה אריאל שרון ב-2005, בטקס אזכרה לחללי גדוד 32 בחטיבת אלכסנדרוני בלטרון, מערכה שבה הוא שימש כמפקד מחלקה ושבה השתתפו אנשי גח"ל . כאשר קראתי את ההספד שלו ליד האנדרטה בלטרון - נפעמתי מעוצמת הדברים. שכן בדבריו של שרון מצויה המשמעות המיוחדת של העלייה הציונית הגדולה ביותר אי פעם והיא העלייה של ניצולי השואה והתפקיד שהם מילאו במלחמת העצמאות.
שרון לא הצטיין בנימה הפואטית של משה דיין ובכל זאת יש בדברי ההספד שלו אלמנט פֶריקלֶסיאני. אביא כמה קטעים. "לפתע בסמוך לנו עצרה שיירת משאיות. מגויסים חדשים, זרים למראה, חיוורים במקצת, סוודרים חסרי שרוולים, מכנסים אפורים, חולצת פסים. בליל של שפות... הם הגיעו אלינו ממחנות המוות באירופה, עברו גבולות חסומים, אוניות מעפילים ושוב למחנות הסגר הפעם של בריטים - בקפריסין ומשם באוניות ישר לחזית. הסתכלתי בהם. הם התפשטו, גווים לבנים. ניסו להתאים מדים. נאבקו ברצועות החגור בסיוע המפקדים שזה עתה פגשו. הכול בשקט. משלימים עם הגורל.
"איש מהם לא זעק לפתע - 'תנו לי לפחות לנשום מעט אחרי השנים הנוראיות שעברתי'. כאילו הבינו שזה הקרב האחרון על הקיום היהודי....חשבתי אז ואני עדיין מהרהר עד היום, אילו תעצומות נפש אדירות היו לאותם צעירים אשר עברו את תופת השואה... שירים לא שרו להם. סביב מדורה לא דיברו בהם. לא היו מושא לחיקוי. בבית לא חיכה להם איש לחלוק עמו חוויות. לא היה להם בית. אנשים מעולם אחר. עם חוויות שאנו לא חווינו. צעירים כמונו ומבוגרים מאתנו באלף שנים. בהר הרצל בירושלים בקבר אחים של פלוגתנו -בין 54 לוחמים חללי קרב אחד, ארבעה הם אלמונים. כבר 50 שנה עוברים מדי יום ליד המצבה. אני עוצר ומהרהר: מי הם ?מאיפה הם? מי משפחותיהם? הנותר מישהו מהם? האם מישהו חיפש אותם אי פעם? אולי הוא מחפש עד היום. אין לי תשובה לאיש, אין תשובה".
"אעפ"כ לא זכו עולים אלה להכרה מתאימה, לא בעיתונות ולא בספרות. אפילו תהליך ההנצחה לא העניק להם את מקומם הראוי בהיסטוריה שלנו" - מסכם עמנואל סיוון חלק זה בספרו, שראה אור בשנת 1991. לפני עשור, בשנת ה-60 לעצמאות המדינה במסיבת הגן של משרד הביטחון לכבוד לוחמי תש"ח , שר הביטחון, אהוד ברק, נשא דברים. אני שהייתי שם, אינני זוכר אם הוא הקדיש לשרידי השואה יותר משני משפטים.
הגיע הזמן ומגיע לניצולי שואה - לאלה שאינם איתנו, והם הרוב, ולשרידים שעדיין חיים - יותר מזה. לא בכמות המילים, אלא בהחדרת התודעה הציבורית את חלקם של "עופות החול" שעלו מן האפר בהקמת המדינה, והמשמעות החינוכית וההיסטורית שמתלווה לזה.
צבי גיל, שריד שואה, טור(מיל) 4170, עיתונאי וסופר יוזם פרויקט תרומת ניצולי השואה למדינה.
לפנייה לכתב/ת 
