לא פראיירית: האישה החרדית שעשתה היסטוריה
לפני שנה בדיוק הפכה רחל פרייר לשופטת החרדית הראשונה, לאחר מירוץ פוליטי וקהילה חרדית שהצביעה לה ברוב קולות. היא חסידת באבוב, אם לשישה, שמקפידה להתפלל שלוש תפילות ביום, לא מוותרת על אפיית חלות לשבת - ומתפעלת את מיזם הצלת החיים לנשים חרדיות בברוקלין. בראיון מיוחד ל-ynet היא מציירת את מצבן של הנשים החרדיות בארה"ב, שאוקיינוס מפריד בינן לבין אחיותיהן שבישראל
מחר (יום ב') תמלא שנה בדיוק להיסטוריה שעשתה רחל פרייר (51) עם הכתרתה לשופטת החרדית הראשונה בארה"ב. ההתרגשות חצתה יבשות וחלחלה גם לחברה החרדית בישראל, שכן פרייר לא עשתה את זה לבד. מאחוריה עמדה הקהילה החרדית של ברוקלין שהצביעה עבורה, והביאה לניצחונה על פני שני מועמדים אחרים.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות >>
שנה אחרי, פרייר יושבת על כס שופטת בית המשפט לענייני פלילים בברוקלין, ומודעת היטב למעמדה ההיסטורי. בראיון מיוחד ל-ynet היא מספרת על הדרך הברורה שעומדת לנגד עיניה, על הערכים שאין לה כוונה להתפשר עליהם – ועל מעמדן של נשות הקהילה החרדית בארה"ב שהיא הנציגה הבולטת שלהן, וגאה בכך.
קראו עוד בערוץ היהדות:
- אנגליה: הטרנסג'נדרית נאבקת לראות את ילדיה החרדים
- עלייה בירידה: היהודים בצרפת רוצים לעלות, אבל נרתעים
- הכול לטובה? אל תנקו את המצפון על אלוהים/
פרופ' רוחמה וייס
מתחת לגלימה המכובדת והפאה המייצגת פרייר היא אישה מוכשרת ורהוטה. לפני ההישג מכה הגלים שלה כשופטת, ששם אותה על מפת הסיקור הארצית של התקשורת האמריקנית, הייתה ממקימות ארגון "עזרת נשים" – המקבילה הנשית ל"הצלה" – מתוך רצון לתת מענה לנשים חרדיות המעוניינות לקבל טיפול מידי מנשים, ואף התמחתה ברפואת חירום.
אבל כשמבקשים ממנה להציג את עצמה, פרייר היא קודם כל אישה חרדית, ושלא בשונה מרעותה במאה שערים ובני ברק, היא שמה בחזית כרטיס הביקור שלה את מה שמחנכים עליו בכל סמינר חרדי בעולם: "אני אישה ואם וברוך ה' סבתא", היא מבהירה. "לגדל את המשפחה שלי זה למעשה התפקיד המרכזי שלי. בנוסף לזה אני עובדת בתפקידי המשפטי".
"הקהילה החסידית לא באמת השתנתה"
דרך ארוכה עברה פרייר מאז ילדותה בבורו-פארק, בברוקלין – ועד לטקס הכתרתה שבו שר ליפא שמעלצר, הכוכב החסידי, את המנון ארה"ב ביידיש. היא למדה במוסדות "בית יעקב", עברה ללימודי סמינר, נישא לחסיד באבוב, ילדה שישה ילדים – ותוך כדי גידול משפחתה החליטה להגשים את חלומותיה אחד לאחד.
היא החלה כמזכירה משפטית, ביקשה להתקדם והפכה לעוזרת משפטית, ועם סיום התואר ב"טורו קולג'" המפעיל תוכניות אקדמיות מותאמות לחרדים - הפכה לעורכת דין. הדגש על מהותו של המוסד האקדמי רלוונטי עד מאוד להבנת מהפכת האקדמיזציה של המגזר החרדי-אמריקני, ועל כך בהמשך.
"והחלום שלי תמיד היה להיות שופטת", היא מודה, "אבל לא חלמתי שאגיע להיות האישה הראשונה מרקע חסידי ומשפחה חסידית בתפקיד הזה". ולא בכדי, כשפרייר החלה במסלול הנסיקה שלה, היו מעט מאוד נשים לצדה.
"אבל היו", היא מבהירה. "רק שהן היו שקטות. הן לא נקטו בעמדה פומבית". פרייר, במסגרת היותה פורצת דרך, החליטה לעשות מעשה לא חסידי בעליל, ופנתה לתקשורת בניסיון לשווק את הקהילה החרדית בעטיפה אחרת מזו המקובלת.
"רציתי שהקהל האמריקני יידע מי הקהילה שלי", היא מבהירה. "כי אם אתה לא יוצא ומראה מי אתה, והקהל צורך עליך מידע רק מהתקשורת - אז החיובי לא ייצא החוצה, לציבור. אז בשנת 2007 כשעבדתי כעורכת דין חדשה במונרו, יצאתי לתקשורת וסיפרתי להם מי אנחנו, והרגשתי שזה עושה שינוי.
"בהתחלה הייתי עצבנית מזה, כי זה לא משהו שנשים חרדיות עושות. נשים חסידיות לא יוצאות לחזית התקשורת, אבל הרגשתי שזה הזמן לעשות. כמו שאומרים, 'עת לעשות ל-ה' הפרו תורתך'. אבל יש המון-המון נשים מוכשרות שעושות היום דברים שלא עשו לפני שנים, ואף אחד פשוט לא יודע עליהן".
ובכל זאת, במה השתנתה הקהילה החרדית האמריקנית בשנים האחרונות, כשהיא מצליחה להצמיח מתוכה שופטות חרדיות – דבר שבישראל אפשר רק לחלום עליו?
"הקהילה החסידית לא באמת השתנתה. אנחנו עדיין שומרים על ערכינו בצורה מאוד חזקה. מה שהשתנה זה ההזדמנויות שיש לנו. יש כיום בתי ספר המותאמים לקהילה החרדית. יש המון הזדמנויות לתואר בלי להתפשר על הערכים שלנו. לפני שנים כשמישהו רצה ללכת לקולג' הוא היה צריך ללכת למוסד לא יהודי, מעורב, עם ערכים שונים משלנו, ולימודים בנושאים שלא מקובלים בסטנדרטים שלנו. עכשיו זה השתנה. לכן בקהילה החרדית האמריקנית יש היום יותר ילדים שלומדים ומקבלים תארים, פשוט כי ההזדמנויות השתנו, לא אנחנו. העולם הכיר בכך שיש לנו ערכים, וצריך לדאוג לצרכים שלנו בתוכם".
"בעלי הוא הגיבור של הסיפור"
פרייר היא כל מה שהאמריקנים אוהבים: אישה המשתייכת למיעוט תרבותי ומצליחה לפרוץ את תקרת הזכוכית כשהיא שואפת הכי גבוה. בהתאמה, בעיתונות האמריקנית הארצית סיקרו בהרחבה את זכייתה עם 41% - תוך שהיא מביסה שני מועמדים אחרים למרות התחזיות הפסימיות.
"בסדר העדיפויות שלי תמיד ידעתי שאני לא רוצה להתפשר. כן, אני רוצה לאפות חלה לשבת, אני רוצה עדיין להתפלל שלוש פעמים ביום, אני רוצה להיות אם לילדיי. לא רציתי ששום דבר ישתנה - אפילו שרציתי לעשות גם משהו אחר".
מאחורי כל אישה חרדית שפורצת תקרת זכוכית יש בעל שנושא על כפיים. "לא הייתי יכולה להגיע למקום הזה בלעדיו", היא מחייכת. "אנשים עושים ביג-דיל מזה שאני האישה החסידית הראשונה וכו', אבל הביג-דיל האמיתי זה בעלי, כי הוא החסיד הראשון שתמך באשתו, מימן לי את הקמפיין - ולא עצר עד שניצחתי בבחירות. אז הוא בעצם הגיבור של הסיפור".
פרייר, כיאה לחסידת באבוב, קיבלה את ברכת הרב (ולא רק האדמו"ר שלה) בדרך להצלחה. "בעלי הלך לרבנים וקיבל הסכמות", היא מספרת על הדרך לקלפי שעברה בלבו (וידיו) של המגזר. אבל היא מעולם לא "ביקשה רשות", כדבריה.
"בעלי היה מבקש ברכה בשביל אשתו שעובדת ולומדת ורוצה לעזור לאנשים, זו באמת הייתה המטרה שלי. רציתי להשתמש ברקע ההמשפטי שלי כדי לסייע לאנשים, וברוך ה' הצלחתי לעשות זאת. תמיד עבדתי עם רבנים, הקליינטים שלי היו חסידים והצלחתי לגשר על הפערים; למלא את מה שחסר בין הציבור שלי לעולם המקצועי".
"הקהילה שלי הצביעה עבורי"
ועדיין, כשבית המשפט הגבוה לצדק בישראל צריך לדון בעתירתן של נשים חרדיות המבקשות לקחת חלק בפוליטיקה החרדית (ומודרות בתקנונים המפלגתיים), קשה שלא להתפעל מהפער שגודלו כגודל האוקיינוס המפריד בין הקהילות כאן ושם.
"הקהילה שלי מאוד נרגשת", פרייר מספרת בפשטות. "הם הרי הצביעו בשבילי. המשרה שלי לא סתם הגיעה אליי. הייתי צריכה להתמודד. היו בחירות והיו שני מועמדים שהתמודדו מולי.אבל הקהילה שלי הצביעה עבורי. היא גרמה לזה לקרות. אז הם מאוד נרגשים, מאוד גאים - הנשים והאנשים. ואני מאוד מודה להם".
אבל פרייר מאמינה שעבודה קשה היא גם עבודה משתלמת, והמסר שלה חוצה יבשות: "אל תתפשרו על הערכים שלכן - לא הדתיים ולא המשפחתיים. תהיו גאות במה שאתן, ועדיין תצליחו. אולי ייקח לכן יותר זמן – לי זה לקח עשרים שנה – אבל בסופו של דבר, זו האמת שלכן והיא תעמוד במבחן הזמן.
"אנשים צריכים לדעת שרק בגלל שאתה רוצה לעשות את הדבר הנכון זה לא אומר שזה הולך להיות קל. אתה רוצה לעשות משהו שהוא נכון? צפה לאתגרים, צפה שזה יהיה קשה. אנשים חושבים שזה היה קל לי; שאני כבר הצלחתי. אבל אפילו היום עדיין יש לי אתגרים. יש דברים שאני עדיין מנסה להשיג כמו למשל בארגון 'עזרת נשים'. למעשה", היא מבהירה, "בישראל יכולתי להיותה רבה יותר אפקטיבית, כי יש שם כבר יש 'הצלה' לנשים. אבל פה בברוקלין זה הרבה יותר קשה. אבל אם משהו קשה, אז כנראה ששווה להתאמץ עבורו".
לפנייה לכתב/ת 
