הכול לטובה? אל תנקו את המצפון על אלוהים
מצד אחד, נחום איש גמזו התלמודי שממרק את מצפונו בייסורים. מצד שני, יוסף המקראי שמנווט את גורלו למנהיגות. ובתווך - אמונה יוקדת שכל מה שהשם עושה לטובה, וכל עכבה לטובה
כל עכבה לטובה
בלב הסיפור הזה מונח על מיטתו אדם שזכה לכינוי "נחום איש גמזו". חכמי התלמוד מסבירים ששמו הוענק לו משום שנהג תמיד להכריז: "גם זו לטובה". אגדה תלמודית (המופיעה בבבלי ובירושלמי, בהבדלים מסוימים) מספרת: "אמרו עליו, על נחום איש גם-זו, שהיה סומא משתי עיניו, גידם משתי ידיו, קיטע משתי רגליו, וכל גופו מלא שחין...
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
"אמרו לו תלמידיו: רבי, וכי מאחר שצדיק גמור אתה, למה עלתה לך כך? אמר להם: בניי, אני גרמתי לעצמי. שפעם אחת הייתי מהלך בדרך לבית חמי, והיה עמי משא של שלושה חמורים, אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים. בא עני אחד ועמד לי בדרך, ואמר לי: רבי פרנסני. אמרתי לו: המתן עד שאפרוק מן החמור. לא הספקתי לפרוק מן החמור עד שיצאה נשמתו.
"הלכתי ונפלתי על פניו, ואמרתי: עיניי שלא חסו על עיניך - יסומו, ידיי שלא חסו על ידיך - יתגדמו, רגליי שלא חסו על רגליך - יתקטעו. ולא נתקררה דעתי עד שאמרתי: כל גופי יהא מלא שחין..."
כל עכבה לטובה?
אם נשאל את העני של נחום איש גם-זו, וגם אם נשאל את המשפחות שרצו לצאת מאירופה הנאצית אך התעכבו קמעה והמלחמה השיגה את צאתם, נשמע שקביעה זו נכונה בדיוק כפי שאינה נכונה. בענייני טיימינג נכונה יותר קביעתו של קהלת: "לכל זמן ועת לכל חפץ". האתגר הוא לזהות את העת ולא להתכרבל בהבלי "כל עכבה לטובה".
הדבר המדהים בסיפורו של נחום איש גם-זו הוא שכאשר מצפונו ייסר אותו הוא פתאום שכח לומר ש"כל עכבה לטובה" או ש"גם זו לטובה". כשהוא גילה שהעכבה הפצפונת שלו גרמה, אולי, למותו של העני, הוא לא קיבל את הדין והחל במסע של הענשה עצמית.
אני לא מהמאמינות ש"הכול לטובה", ולא מהמאמינות שכל מצב ניתן לשינוי. האיש העני כבר מת, והייסורים שהביא על עצמו איש גם-זו, אולי ניקו את המצפון שלו (אני ממש לא בטוחה בכך) אבל הם לא הועילו למת, ובוודאי שלא הפכו את העולם למקום טוב יותר.
חומר ניקוי יקר מדי
נקיפות מצפון הן לא כלי עבודה טוב לתיקון עצמי או לתיקון העולם. תחושות אשמה יכולות לסמא את את העיניים ולהפריע לנו להבין את המציאות. האדם העני כבר מת. מהירות המוות שלו מלמדת שהוא לא מת רק בגלל העיוורון הרגעי של גם-זו. אנשים רבים התעלמו ממנו, לילות רבים קרים ורעבים בוודאי עברו עליו, והפניית המבט הקצרה של גם-זו הייתה לא יותר מקש אחרון ששבר את גבו.
כעלה נידף
ייתכן שהענישה הקיצונית שגזר גם-זו על עצמו, נבעה דווקא מהפחד לראות את המציאות כפי שהיא; מהפחד להבין שהוא לא כל כך חשוב, ומעשיו לא מצילים חיים וגם לא נוטלים אותם; מהפחד להבין שהקיום שלנו כה שרירותי ותלוי על בלימה; מהפחד להבין שפעמים רבות לא נוכל למנוע סבל; מהפחד להבין שמצוות צריך לקיים למרות שפירותיהן לא מובטחים (לא בעולם הזה ולא בשום עולם אחר).
מחירה של צדיקוּת
הייסורים שגזר על עצמו גם-זו, לא די שלא היטיבו עם העני המת או עם שאר מוכי הגורל, הם הוסיפו סבל ועול. במצוקתו הרוחנית הפך גם-זו את עצמו לנטל על כתפי תלמידיו שנדרשו לשאתו ממקום למקום, לשמש לו כעיניים ולטפל בגופו מוכה השחין. הרצון לנקות את המצפון הוא מורה רע, עם יכולת ניווט משובשת. בגרות נפשית כרוכה ביכולת לחיות במוּדעוּת לחטאים שחטאנו ולא נוכל לתקן.
אלוהים נמצאת בהבדלים הדקים
לכאורה, טוען יוסף - גיבור פרשת השבוע, ויגש - טענה דומה לטענתו של איש גם-זו. ברגע שבו הוא מתגלה בפני אחיו, מבקש הוא, הנרדף לשעבר, להרגיעם ממרום מושבו בהווה (מ"ה, ה'): "וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם".
אחר כך, במות יעקב, כשפחדם של האחים שב ומתעורר, חוזר יוסף על קביעתו המרגיעה (נ', כ'): "אַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטוֹבָה".
"למחיה שלחני אלהים", "גם זו לטובה", "כל עכבה לטובה" או "אלוהים חשבה לטובה", נראות קביעות דומות שתכליתן לעודד אותנו לקבל את המציאות, להניח שהיא תתפרש לטובה ולא לחשב את חשבונות שמים.
אז מה בכל זאת ההבדל בין יוסף לגם-זו?
מבחינת תחושות האשמה, יוסף וגם-זו נמצאים בשני קצות הקשת. יוסף מספר לאחיו את חלומותיו; הוא מספר לשר האופים את הפתרון הקשה של חלומו מבלי למצמץ, והוא לא מרגיש צורך להסביר או להתנצל על רום מעמדו.
ליוסף ולגם-זו מוטו דומה בחיים, ושניהם, כמו כולנו, לא באמת עקביים ולא מתנהלים רק בהתאם למוטו הזה. שניהם טוענים שהאלוהים מנהל את חיינו בדרכים מפתיעות שבסוף נפתרות לטובה, ועם זאת, שניהם לא מסכימים להינשא נטולי מעש ושליטה, על גב הגלים האלוהיים.
יוסף רוצה לחיות טוב ומנווט את חייו אל תפקידי מנהיגות שמשפיעים טוב עליו ועל סביבתו. גם-זו מאמין בכוחם של הייסורים והוא לא מהסס להביאם על עצמו, ובעקיפין גם על סביבתו.
והבדל אחד של ממש
כן, יש הבדל מהותי בין האופן בו נושא יוסף את סיסמת "הכול לטובה", לאופן שבו נושא אותה גם-זו, וחשוב להדגיש זאת: יוסף משתמש בקלישאה על מנת להרגיע את הסביבה ואת יסוריי המצפון של הזולת, בעוד שגם-זו משתמש בה על מנת לנקות את המצפון שלו.
יוסף משתמש בה וממשיך לשאת באחריות על אחיו ועל כל ארץ מצרים. גם-זו משתמש בה על מנת להשתחרר מאחריות ולהעמיס את גופו ואת מצפונו על הסביבה.
ובבית המדרש של הטוקבקים
חברתנו "כל האמת בפנים" מתמידה לכתוב טוקבקים בגנות הרפורמים. אני לא מבינה מדוע הגינוי הזה כל כך חשוב לה ומה היא מרוויחה ממנו. בסרטון אני משיבה לה.
לכל הטורים של רוחמה וייס
שבת שלום!
לפנייה לכתב/ת 
