היהודי הנודד: יעקב אבינו מפסיק לרוץ
באחת הסצנות המרגשות בסִפרות, מנסה יהודה לדבר אל לבו של יוסף, כדי להציל את בנימין. כשהוא מתאר את הסבל של יעקב אביהם, גם יוסף נשבר. "קשים ורעים היו שני ימי חיי", יאמר יעקב, שנדודיו נתנו את מקל הנדודים בידיי העם היהודי
"וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי, יְדַבֶּר-נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי, וְאַל-יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ: כִּי כָמוֹךָ, כְּפַרְעֹה. אֲדֹנִי שָׁאַל, אֶת-עֲבָדָיו לֵאמֹר: הֲיֵשׁ-לָכֶם אָב, אוֹ-אָח. וַנֹּאמֶר, אֶל-אֲדֹנִי, יֶשׁ-לָנוּ אָב זָקֵן, וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן; וְאָחִיו מֵת, וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ".
הסיפורים הכי חמים - בפייסבוק של ynet, וכל מה שיהודי - כאן
יהודה מחליט לפתוח את כל הקלפים כדי להציל את בנימין מידי יוסף, ולהחזירו הביתה. המונולוג הזה, שבו הוא מספר בפרוטרוט וביובש, מה עובר על האב הזקן, שובר לאט לאט את לבו של יוסף וגם את לבנו. וכך מסכם יהודה את נאומו:
"כִּי-אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל-אָבִי, וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי: פֶּן אֶרְאֶה בָרָע, אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת-אָבִי. וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק, לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו, וַיִּקְרָא: הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי; וְלֹא-עָמַד אִישׁ אִתּוֹ, בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו. וַיִּתֵּן אֶת-קֹלוֹ בִּבְכִי; וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם, וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה".
כאן לפנינו שיאה של אחת הסצנות הדרמתיות והמרגשות ביותר בספרות העולם. כל המונולוג של יהודה מתנהל בגוף שלישי: "יְדַבֶּר-נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי" - הדיבור בגוף שלישי אינו מקובל במקרא לא כלפי מלך, ואפילו לא כלפי מלך מלכי המלכים.
לא עבדים לעבדים
כשמדבר נתן הנביא אל המלך, אומר לו: אתה האיש. ואפילו אל הקב״ה פונה היהודי בלשון אתה. כיצד זה סיגל לעצמו יהודה את הלשון הגבוהה הזאת, הזרה כל כך לאורחותיה של העברית? הכל כנראה כדי להראות לנו את גדולתו של יוסף! שאין איש רשאי לפנות אליו בלשון השגורה בחיי יום יום.מהפנייה בלשון "עבדך" יש לשער, שיהודה למד את דרך הפנייה של אנשי הארמון אל יוסף ומיהר לסגל לעצמו את לשונם. בתוך סחף הדיבור, מרשה לעצמו יהודה להתייחס גם ליעקב אבינו כאל עבד ואומר: "עבדך אבינו" ובכך, לא רק שמוחל על כבוד האב, אלא מערער על מה שנאמר: אתם עבדים לקב״ה ולא עבדים לעבדים.
הקורא שאינו בקי בנימוסי הלשון האירופית עלול לטעות בהבנת הכתוב. והרי דיברה תורה בלשון בני אדם ולכן יכול היה לומר בפשטות "אתה שאלת אותנו" ולא כפי שאמר: "אֲדֹנִי שָׁאַל אֶת-עֲבָדָיו". והקשה ביותר להבנה המשפט המוזר: "וְאָחִיו מֵת, וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבו"ֹ.
האם נותר לבדו לאמו ואביו או רק לאמו? האם אמו לא אהבה אותו? ושמעתי סיפור על ילד ישראלי שקרא בספר ישן את המשפט: "בעודו ילד מתה עליו אימו". אמר: איזו אימא אינה מתה על הילד שלה?
ישראלים בפריז
ואמתיק זאת בסיפור על זוג ישראלים שנסעו לפריז ושכרו דירה. והאישה שלחה את בעלה לקנות עוף באיטליז סמוך. נכנס האיש אל האיטליז ורואה שם בעל ואישה. מכיוון שאינו יודע איך לפנות אליהם בלשון המדינה, הוא מנפנף בידיו וקורא: קוקוריקו! קוקוריקו! ואז הוא שומע את האישה פונה אל בעלה ואומרת: הוא כנראה רוצה עוף. אומר להם הישראלי: אילו ידעתי שאתם מדברים עברית, לא הייתי מתאמץ לדבר צרפתית.
מקל הנדודים
מכאן ואילך אנו חוזרים לעולם המציאות. יוסף חייב להפגיש את החמולה הזאת עם המלך כדי לקבל חלקת ארץ לשבת עליה. הפגישה החשובה שמזמן יוסף היא הפגישה בין פרעה לבין יעקב. פרעה שואל את הזקן: כמה ימי שני חייך? ויעקב עונה: ימי שני מגורי שלושים ומאת שנה.
ומדוע הוא אומר שני מגורי ולא שני חיי? מגורי בא מהמילה גר. יעקב מבדיל היטב בין חייו של אדם על אדמתו, כמו חייו של האיכר המצרי, לבין חייו של הגר, שבא להתגורר אך אמור לעזוב ביום מן הימים. ומכיוון שהרועה נודד תמיד, בכל מקום חש עצמו גר.
ואכן גם את חייו אצל לבן הארמי תיאר במילים "עם לבן גרתי" – גם אצלו הייתי גר. ואמנם בשל משלח ידם נאלצו אבותינו אברהם יצחק ויעקב לנדוד עם הצאן מארץ לארץ כדי לשבור שבר. ומכיוון שמרחב הנדידה שלהם היה מאור כשדים עד מצרים, מסוריה עד אפריקה, קוראים עד היום לנתיב הזה ״השבר הסורי אפריקני״.
מאז ועד היום הפך מקל הנדודים לסמלו של העם היהודי. על המירוץ הבלתי נלאה של היהודים אחרי פרנסה יעיד הסיפור הבא.
לאן אתה רץ?
רבי לוי יצחק מברדיטשב ראה יהודי רץ ברחוב. עצר אותו ושאלו: לאן אתה רץ? השיב היהודי: מה זאת אומרת לאן אני רץ? אני רודף אחרי פרנסתי! שאל אותו לוי יצחק: מי אמר לך שהפרנסה בורחת ממך? אולי היא רודפת אחריך ואתה בורח ממנה? עצור ותיווכח בכך.
גם יעקב אבינו היה שותף לאותו מירוץ אחרי פרנסה ועל כן אמר לפרעה בהמשך השיחה: מעטים ורעים היו ימי שני חיי. כמו חיי כל העמים הנודדים. וזו הסיבה שחש הקלה אחרי שיחתו עם פרעה, והאמין כי סוף סוף הגיע אל המנוחה ואל הנחלה בארץ גושן. ואכן נשאר שם הוא ובניו ובני בניו ארבע מאות ושלושים שנה!
מכאן נבין מדוע אבותינו החלוצים לא קראו להיאחזותם בארץ ישראל "התנחלות" אלא "התישבות". מלשון ישיבה. ללמדך שהדבר המהפכני אצל היהודי זה לחדול מריצה ולשבת. ואף קראו למקום היאחזותם לא כפר אלא מושב. אף זאת מלשון ישיבה. ונשאו בהתלהבות את נס החזרה לעבודת האדמה. להינתק ממורשת הרועים ולעבור למורשת האיכרים.
וקראתי בספר רומן רוסי של מאיר שלו ציטוט מפיו של אחד מגיבורי הספר, שאומר: "החלום הציוני היה להקים בארץ דור של איכרים, ולצערנו הצלחנו בכך!" מכאן למדנו למה אמר יעקב לפרעה ״ימי שני מגורי״ ולא "ימי שנות חיי".
- טור זה מוקדש לזכרו של המגיד מדובנא, ר׳ יעקב קרנץ (1806-1740), אהוב ליבו של הגאון מווילנה, שידע לתבל את הפירושים שלו לפרשת השבוע בסיפורים ומשלים מלאי הומור, שנלקחו מחיי היומיום של אבות אבותיי בליטא.
שבת שלום, יורם טהרלב
לפנייה לכתב/ת 
