לתקוף בלי לשנוא: יעקב אבינו מול מבקרי החרדים

יש הרואים ביריקה על נעמה מרגוליס הקטנה בדרך לבית ספר עיוות נפשי של אותו אדם וחבר מרעיו. ויש הרואים במעשהו סימפטום, המעיד על עיוות גדול - מחלה נרחבת בקרב ציבור כוללני.

• זמני כניסת שבת - ועוד על פרשת ויחי
  

עוד בערוץ היהדות - קראו:

• משחק השבת - לכל הפרקים
• כבר עשיתם לייק לאלוהים?
• גוף האשה לא צריך מוסכניק/ חן ארצי-סרור
  

יש מי שיציע לחלק את בית שמש לשתי ערים, כי הבעיה היא "בית שמש". ויש מי שיציע לחלק את מדינת ישראל לשתי מדינות, כי האברך היורק והדוחף הוא רק סימפטום. ואם לא, אז לפחות לבטל את ההקצבה הממשלתית לחינוך החרדי.

יש מי שיאמר: "יש להחמיר את האכיפה המשטרתית". ויש מי שיאמר: "יש להתנתק מהם"

מה קורה בפנים?

יש קבוצת מבחנים אישיותיים בפסיכולוגיה המכונים "מבחנים השלכתיים". מבחנים השלכתיים מנתחים את התכנים הפנימיים של אישיות הנבחן באמצעות התגובות שלו לציור מסוים, למשל. מהתגובה של האדם ניתן להסיק על עולמו הפנימי, החבוי.

וכאן יש לשאול מה אומר "גל ההיסטריה" של הצניעות, כגון בהפרדת אוטובוסים ומדרכות, הפרדה שמעולם לא נצפתה במחוזותינו? מה קרה בשנים האחרונות, עמוק בנפש, שלא היה שם לפני חמש, עשר ועשרים שנה? אך בזה עוסק כל מסאי וכותב לעייפה.

המבחן ההשלכתי שלנו לא נעצר בציבור החרדי. יש לבחון גם את התוקפים את הציבור החרדי. מה ניתן ללמוד מהתגובות שלהם על עולמם הפנימי החבוי. וכאן נגלה (בהבחנה כוללנית אמנם) שיש שבאמת דואגים לאישה ה"מודרת". עולמם הפנימי, החבוי, מחפש צדק, מחפש נאורות, מחפש שוויון. אנשים אלה לא יהססו מלבקר גם את החברה הלא-חרדית שממנה הם עצמם באו. הם ישאלו: כמה נשים מכהנות כמנכ"ליות? כמה מכהנות כדירקטורים בחברות ציבוריות? כמה מכהנות כשרות בממשלה?

ומאידך נגלה שיש מי שאכן תוקף את "האברך היורק", אך עולמו הפנימי רווי שנאה לחרדים. ראו למשל את המילים שפורסמו באחד מטורי סוף השבוע: "הצעירים החרדים מתחנכים להרגיש בוז מוחלט כלפי ערכי המדינה החילונית, ולכן אין להם שום בעיה להפחיד ילדה קטנה או לקרוא לשוטרים 'נאצים'. למנהיגים שלהם מטרה ברורה - לספק לציבור בוחריהם תנאי חיים טובים, על חשבון החמור החילוני. שהוא יעבוד קשה, ישלם מסים ויקריב את חייו בצבא. כך הם יוכלו להמשיך להשתמט מצד אחד, ולהמשיך לסחוט מהצד האחר".

חושו בשנאה המבעבעת, שהביטוי הראשון שלה הוא ה"הכללה". כל החרדים אותו הדבר. אין הבחנה בין קיצונים למתונים, בין כאלה שמתגייסים היום לצבא והולכים ללמוד לבין אלה שלא. בין שכונת "מאה שערים" בירושלים הידועה בקיצוניותה (שוב לא כולם) לבין כלל הציבור החרדי שמצביע בבחירות, שולח נציגים לכנסת, ושותף בממשלה. ההפגנה המחליאה של ה"טלאי הצהוב" תיזכר לדיראון עולם - אך האם כלל הציבור החרדי היה שם? האם כלל הציבור החרדי תומך בקריאה המחרידה "נאצים"? אבל הכותב יכניס ציבור ענק תחת כנפיה המחליאים של אותה הפגנה, הוא לא מחפש דיוק, הוא מחפש להגיר את ריר השנאה שלו על כולם.

אין כאן ניסיון להבין את הרגע ההיסטורי של התופעה. אין כאן כמובן שמץ של פתיחות, ליברליזם ופלורליזם. הכותב המתהדר בנוצות הליברליות שלו, נכשל לחלוטין ב"מבחן ההשלכתי". עולמו הפנימי רווי שנאה, חוסר יכולת לעשות אנליזה לתופעה אותה הוא מבקר, חוסר יכולת להעלות כמה השערות לתופעה הבעייתית. לכך יש הסבר פשוט - השנאה לחרדים מעבירה אותו על דעתו.

כותרת המאמר שלו, אגב, הייתה " ישראל בתהליך של התאבדות". לאחר שקראתי את מאמרו הבנתי למה. כי "שיח שנאה" כזה הוא באמת מסוכן, רק שמי ששולח כאן יד בנפשה של מדינת ישראל הוא הכותב ולא בהכרח מושאי הביקורת שלו.

וזה לא שאין כאן אתגר גדול לעתידה של מדינת ישראל. כיצד להגדיל את מחזורי הגיוס? כיצד לכוון יותר צעירים למקצועת חיוניים? כיצד לשפר את רמת החיים של עשרות אלפי משפחות מבלי להפוך אותם לנטל על מעמד הביניים? אך כשזה בא משנאה ולא ממקום של דאגה אמיתית, הסיכוי שמוזיקת השנאה תגרום לשינוי ולא להתחפרות הוא קטן.

ללמוד מיעקב 

וזו פרשת השבוע שלנו, ממש, פרשת "ויחי", החותמת את ספר בראשית. בפני יעקב בשעותיו האחרונות עומד אתגר ענק. הוא יודע שזה הזמן להעמיד במקום אישים ותופעות שהוא תופס כמסוכנות ובעיתיות, מבלי לפורר את האחדות המשפחתית שהיא התנאי לאחדות של הלאום שיצא מ-12 ילדיו. בשפה

פשוטה מדריכות את יעקב ההנחות הבאות:

יעקב ספג את עלבונו בשקט שנים רבות. שני בניו, שמעון ולוי, לא רק סיכנו אותו, אלא גם חיללו את כבודו, את מוסריותו ואת אמונתו, כשנקמו את נקמתם האכזרית מאנשי שכם. מיד אחרי האירוע הוא הסתפק בהערה רפה, שאחריה השיבו לו השניים, והוא אפילו לא ענה. ואילו עתה ברגע האמת, הוא אומר דברים נוקבים ביותר:

"שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם:

בְּסֹדָם, אַל תָּבֹא נַפְשִׁי

בִּקְהָלָם, אַל תֵּחַד כְּבֹדִי

כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר:

אָרוּר אַפָּם (=כעסם) כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם (=זעמם) כִּי קָשָׁתָה.

אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל"

יעקב לא מוותר, נבואתו קשה, הוא מנבא את פיזורם ואת שבירת המבנה השבטי המהודק שלהם בעתיד. אך זה לא בא ממקום של שנאה. הוא אינו מסלק אותם מעל מיטתו, הוא אינו מדיח אותם מהמשפחה. תגובתו הנוקבת, מגיעה עשרות שנים לאחר האירוע, היא חריפה ביותר, אך לא ממקום של שנאה אימפולסיבית, ייצרית. אלא ממקום של צורך בתיקון ובנייה. יעקב איננו מגיב ישר אחרי האירוע. לו היה תוקף אחרי האירוע, הוא היה מוביל לכל דבר חוץ מתיקונה של משפחתו והחברה שאותה הוא עומד להקים.