רק לא לשבת: כשיוסף מגשים את החלום
יוסף בבית אבא הוא ילד מפונק, הבן של האישה האהובה - ויתום. המהלכים שגורמים לו להיות חסר רגישות כלפי אחיו - משנים את גורלו. לא טוב לשבת במקום, לקפוא על השמרים - לפעמים צריך את ההתמודדות, וזה בדיוק מה שקורה ליוסף המגורש
יוסף הנער
יוסף "מביא לאביו את דיבתם של אחיו רעה". חז"ל קושרים את התנהלותו זו של מלשינות וצרות עין, שהובילוהו עד לשון הרע של ממש בהיותו נער: "יוסף בן שבע-עשרה שנה וכו', ואת אמר והוא נער? אלא שהיה עושה מעשה נערות, נתלה בעקיבו מתקן בשערו, היה רועה ויבוא יוסף את דיבתם רעה" (בראשית רבה, וישב, פד).
לזמני הדלקת נרות ויציאת השבת - היכנסו לכאן
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
המדרש מצייר לנו את דמותו של יוסף כעין פרחח. הוא עסוק בשאלות שעוסקים בהם בני הטיפש-עשרה, בטיפוח מראהו ומעמדו החברתי, על כן הוא מתנשא על אחיו בהביאו את דיבתם לפני אביו. הוא גם מתרועע עם בני השפחות. הוא מורד בכך במוסכמה של הגיבוש של בני האמהות-הגבירות, כבני המעמד המועדף. התנהגותו זו אולי אינה תואמת את גילו, אבל הולמת את מקומו במשפחה ומצבו האישי: הפינוק שהוא זוכה לו מאביו הן כבן האישה האהובה - והן כיתום צעיר, כך על פי המדרש.
סיפור אחר
ניתן להסביר את התנהגותו של יוסף בדרך אחרת: הפרשה שלנו פותחת בהתנחלותו של יעקב בארץ כנען. לכאורה, לאחר תלאות מרובות מגיע יעקב אל המנוחה ואל הנחלה; אל התחנה האחרונה בדרכו שהחלה לפני למעלה מעשרים שנה. מצבו התייצב: צלו של עשיו סר מעליו, משפחתו הענפה והמרשימה מתאקלמת בארץ אבותיו - ואפילו את אביו כבר פגש. אך בה בעת, מתחילות גם הצרות להתרגש עליו. "ביקש יעקב לישב בשלווה - קפץ עליו רוגזו של יוסף".
הגמרא בסנהדרין מציעה שהמילה "וישב" היא "רמז אפי מוקדם" לכך שאנו עומדים בפני פרשייה מצערת. "אין וישב - אלא לשון צער" (סנהדרין קו, א).
"אסור" לנוח
העיקרון שעומד ביסוד המדרש הזה הוא שכל ישיבה כרוכה בצער רב. הדינאמיות והפעלתנות מסייעות מאוד
בידי האדם למלא את החלל הפנוי. למצות את יכולותיו, להגשים חלומות להיות בר-שיח, ולחוש את דופק החיים. התיישבות היא אמנם משאת נפש של הרבה אנשים. רבים ממתינים לרגע שבו יוכלו להרים רגליים, לנוח וליהנות מפירות מעשיהם. לרוות קצת נחת מהמשפחה המורחבת, ולעשות כל מה שנחשב למיותר ולמותרות בימים עמוסים במיוחד.
התורה מספרת לנו שישיבה, בסופו של דבר, גורמת בעיקר צער. העיסוק בחיים חסרי אתגרים מספק לרוב תשתית ואפשרות לשקוע באיבּוּן. סיפור הצער שבישיבת יעקב, נפתח בתיאור של יוסף המביא את דיבתם של אחיו רעה אל אביהם.
זוהי ההתפתחות הראשונה הנזכרת מפורשות בפרשה, וכאן ישנה הצבעה על נקודה מעניינת: משפחה, קהילה ועם הנמצאים במצבי לחץ, מלוכדים סביב מטרה ואידיאולוגיה. מצוקה, בדרך כלל, מפתחת מאוד את יכולת החשיבה. היא מעוררת לדיון ולליבון מתמיד של העקרונות המנחים. היא מסייעת בחידוד מתחים על רקע השקפתי, ומושכת את האדם להיות טרוד בשאלות של עיצוב מדיניות והשקפת עולם.
הקשיים של הרגיעה
כשהמצב הוא של שקט ורגיעה, השאלות העקרוניות נעלמות. במצב כזה כל אחד שוקע בהישגיות, במלחמת ההישרדות הפרטית שלו, ובמימוש עצמי ואינדיבידואליזם. הנסיבות גורמות לכך שהקשרים החברתיים אינם נרקמים סביב שותפות לדרך. כשהמנשא החברתי הזה נעלם, החלופה לליבון רעיוני משותף ולשותפות לדרך היא הרכילות והלשון הרעה. די בתיאור ה"ישיבה" כדי להבין שאנו עומדים בפני תשלום מחיר גבוה, שיביא עמו בשורת צער.
יוסף בצילו של יעקב
אפשר גם להציע פרספקטיבה אחרת לכך שיוסף "נופל" בהבאת דיבת אחיו לפני אביו, וגורם בכך לגלותו שלו. לפי פרספקטיבה מוצעת זו, יש לומר שהרכילות כתֶּפר חברתי מעידה לא רק על איבּוּן רוחני – כי אם על חוסר בשלות ועל תחושת החמצה ומרמור.
ראיית פגמי האחר נובעת בדרך כלל מחוסר ביטחון. הדיבורים הללו הם ביטוי לכך שהאדם זקוק לחיזוק וסיוע, לשיוף וחידוד. אדם שיש לו חיים שלמים ומלאים, אינו זקוק להיבנות על חורבנו של אחר. לכן, דיבוריו של יוסף מעידים על קשייו שלו, ואלה מובילים, בסופו של דבר, לניתוק שלו מאביו. החיים בצל האב אינם מועילים להתפתחותו של יוסף, ולכן עליו להתפתח ולמצות את הפוטנציאל שלו.
גלות יוסף כתיקון
היציאה לגלות והתעצמותו של יוסף מאפשרות, בסופו של דבר, את החבירה המשותפת של האחים, והחזרה
לשיח גורל להשכחת החיכוכים והפוליטיקות הפנימיות. יוצא שהדיבה איננה רק סימפטום לריקבון. היא גם מנגנון הקאה מתוכנן; היא ביטוי בלתי מודע לקושי פנימי המעורר את הסביבה לאנטגוניזם, שבסופו של דבר מייצר אקלים המחייב התעוררות.
חנוכה הבא עלינו לטובה אף הוא חג של גבורת הרוח, וניצחון האור על החושך. אותו חושך שאינו מופיע במציאות רק בדמות גורל אכזר. לעיתים דמותו היא של שקיעה רוחנית וקלקול חברתי.
