פרשת וישב: על תבונה ורגשות עזים
כמו שעמיר פרץ חשף את המניעים הרגשיים שהובילו אותו לעזוב את מפלגת העבודה, כך גם התורה לא מסתירה את שנאת האחים כלפי יוסף. האם רגשות ויצרים לא מרוסנים הם שמעצבים את גורלנו או שיש סיכוי לתבונה ולשיקול דעת?
אתמול עת שבנו אשתי ואני מחתונה מרוחקת, שמענו קטעים מנאומו של עמיר פרץ הפורש ביומן חצות ברדיו. פרץ דיבר על "שנאת החינם" שזכה לה מ"ביתו הפוליטי", ושלי יחימוביץ' לא נשארה חייבת ודיברה על אופורטוניזם, יושר וכיוצא באלה.
>> כניסה מהירה לפייסבוק שלנו - כאן! <<
בתגובה לכל אלה אמרה רעייתי: "איזו כנות! סוף סוף אנשים מדברים באמת". כוונתה הייתה שסוף סוף הפוליטקאים לא מלהגים דברי אידיאולוגיה ריקים מתוכן, אלא שמים את האמת האנושית, את הפגיעות והחולשה, על השולחן.
רגשות לא מרוסנים
מיד חשבתי על פרשת השבוע "וישב". פרשה כואבת ומדממת, שבה השנאה לא רק מגיעה לשיא מצמרר, כשיוסף כמעט נרצח בידי אחיו, אלא אף הופכת לאנרגיה המעצבת את עתידו של העם היהודי. שהרי בשל שנאת אחיו, נמכר יוסף לסוחרי העבדים, שהורידו אותו למצרים.
שם, כידוע, הפך למשנה למלך מצרים, התעלל בתורו באחיו (החזיר להם?), ובסופו של דבר גרם להורדתם למצרים גם הם. כך ששנאה היא שהובילה אל הפרק המכריע בגורלו של עם ישראל, ועיצבה את הגורל היהודי כפי שהתעצב.
אני חייב לומר שזה די מדכא לחשוב, שרגשות לא מרוסנים הם שמכתיבים, בסופו של דבר, את עתידנו וגורלנו. הייתי רוצה לחשוב ששיקולי דעת מהותיים, הגיוניים ושקולים יותר, יתוו את גורל העם והמדינה.
אני נחרד לחשוב שכך נקבע אם לצאת למלחמה, או לא לצאת אליה; שאלה השיקולים העולים על הפרק, כשקובעי המדיניות נדרשים לחלק את התקציבים. איך תתנהל מדינה כשהרגשות הם אלה השולטים ברמה?
השגחה אלוקית
התשובה שהפרשה נותנת לבעיה המטרידה הזאת ניתנת כבר בפרשה הקודמת "לך לך", שבה מתבשר אברהם על עתיד העם שיצא מחלציו: "וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע, כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ, בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה". במילים פשוטות מספרת לנו הפרשה שאלוקים יגרום לירידת יוסף מצרימה, ובסופו של דבר לירידת משפחת יעקב כולה לשם, מה שהוביל בסופו של דבר לגלות נוראה.
אז מה עיצב את גורלו של העם היהודי - שנאת אחים או השגחה אלוקית? אם נמשיך את הלך המחשבה הזה, אפשר לומר שהפרשה מביאה אותנו להכרה שקשה לסמוך על התבונה האנושית, שהיא מלאה בהטיות רגשיות ויצריות. כמובן שיש לנסות לשפר את התפקוד האנושי עד כמה שאפשר, אבל העולם נזקק להשגחה ולהנהגה האלוקית כדי "לסדר את העניינים" כאן למטה. זהו מבט פסימי על הטבע האנושי, "מצעד האיוולת", בלשונה של ברברה טוכמן.
המתח בין הרגש לשכל
אבל אולי יש דרך אחרת לקרוא את הפרשה וגם את החיים שלנו. הטבע האנושי מורכב מהמתח המתמיד הזה שבין הרגש לשכל. בני אדם עוזבים מקומות עבודה, מקומות מגורים, חיי נישואים על רקע התפרצויות רגשיות, שאינן תמיד פועלות לטובתם. אבל המאמץ המרכזי של המין האנושי הוא להתגבר עליהן, ולתת לרגשות את המקום המוגבל הראוי להם.
ואכן, קריאה מעמיקה יותר של הפרשה מלמדת, שיש כוחות נוספים הפועלים בפרשה, מלבד אל ה של הרגש. ראובן ויהודה, המונעים מהאחים להרוג את יוסף, מפעילים שיקולים הגיוניים ולא רק רגשיים. יוסף הנוהג באחיו בבוטות, אינו פועל בהכרח בשל תחושת הגאווה שלו, אלא בשל העתיד המפעם בו, שמועבר אליו דרך חלומותיו, שכבר אז בישרו לו את קווי האורך של העתיד ואת מקומו בהם.
גם כשיוסף מוחל לאחיו, לאחר שהתעלל בהם לא מעט, הוא מפעיל את כוח התבונה המנצח את העלבון והכאב, שמן הסתם עדיין חש בהם לאחר שנים ארוכות של סבל וניתוק, בעטיים של האחים.
אופטימיות זהירה
אז אולי יש בה בפרשה גם אופטימיות,
אולי היא בכל זאת נותנת תקווה ואמון במהלכיו של האדם, על אורותיו ועל צלליו? התבונה תנצח, או לפחות יש לה סיכוי לנצח. ההשגחה האלוקית תפעל את פעולתה, אך במקביל צריכים גם בני האדם להשתדל כמיטב יכולתם לנהוג בתבונה ובשיקול דעת, תוך התמודדות מתמדת עם חולשותיהם.
צודקת אשתי, המעדיפה את עמיר פרץ על גילוי הלב שלו, על פני מי שמסתיר את יצריו רגשותיו תחת טיעונים אידאולוגיים ריקים. אבל מרגע שפוליטיקאי מודה בחולשות ובאינטרסים האישיים המניעים אותו, עליו להתאמץ ולהוכיח כי מכאן ואילך החלטותיו שקולות ועניינות, ולא נובעות מיצרים ורגשות.
- פרשת השבוע של יורם טהרלב - מנהרת הזמן: תנו לעבר לעבור
לפנייה לכתב/ת 
