צופות ובוכות: אנחנו הסופרג'יסטיות החרדיות
יותר מדי פעמים שמענו את ההאשמות שהוטחו באמלין פרנקהרסט וחברותיה: לא שפויות, הורסות משפחות ומפרות את האיזון הטבעי. בישראל 2016 ישנן סיעות עם תקנונים המונעים באופן מפורש מנשים להיות חברות כנסת. "הסופרג'יסטיות" לא חיות בסרט. הן עדיין כאן, בכל מובן אפשרי
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. תעשו לנו לייק >>
שנה לקמפיין "לא נבחרות, לא בוחרות" שקרא לשילובן של נשים חרדיות במפלגות החרדיות. כמה מתסכל היה לגלות בין פריים לפריים, שיש נשים שלא הרבה השתנה אצלן במרחק של מאה שנה.
קראו עוד בערוץ היהדות :
- מצרפת ועד סוריה: הולכים עם כיפה בלתי נראית
- מילון "שטיסל" השלם: רשועים ארורים, וכולי
- ארוסתו הראשונה של הרב עובדיה ביטלה את החתונה
אינני יודעת מה חשו נשים ישראליות שצפו בסרט, האם הייתה בהן הכרת טובה על פועלן של אותן נשים אמיצות? רתיעה ממה שנאלצו לעשות כדי להשיג זכויות בסיס אלמנטאריות?
אנחנו עדיין לא חלק
הכאב, הנידוי החברתי, ההשפלה – כל אלה ועוד היו תזכורות כאובות
לחוויות שעברנו אני וחברותיי במסע המטלטל הזה להוביל שינוי. יותר מדי פעמים שמענו את ההאשמות שהוטחו באמלין פרנקהרסט וחברותיה לדרך: לא שפויות, הורסות משפחות, מפרות את האיזון הטבעי. וגם: זה לא מתאים לנשים לחשוב על שאלות של ייצוג וחוק, וכל שכן לקחת בהם חלק. וכמובן – הפניות לבני הזוג, "שיחזיקו אותן קצר".
צפיתי במכנים המשותפים הבלתי נגמרים בין חברי פרלמנט בריטיים אנגליקניים בראשית המאה הקודמת, לבין נבחרי ציבור ובעלי מעמד והשפעה מהמגזר החרדי בישראל 2015. פגשתי באותן הרמות גבה, אותו לעג מצמית כשהאחרונים מוקיעים אותנו, מבטיחים לנו גירושין מהירים ללא זכויות, ומפקפקים בבריאותנו הנפשית רק כי העזנו לטעון שנשים חרדיות צריכות להיות חלק מבית הנבחרים הישראלי.
מעל כל במה אפשרית רודפים את מי מאתנו שמעזה לדבר על כך בפומבי, ולקרוא תיגר על תפיסת "מועדן הגברים הסגור" של המפלגות החרדיות.
פגשתי שוב ושוב את אותו צורך מתמיד, בלתי פוסק, להסביר את מה שלא צריך לכאורה שום הסבר: הזכות לבחור ולהיבחר, הזכות על ילדינו, הזכות להחזיק ברכוש, הזכות לקבל שכר שווה על עבודה שווה, הזכות לא להיות מנוצלות כלכלית ומינית. בישראל 2016 כל זה אינו מובן מאליו. עדיין לא.
בסעודיה התקדמו. אצלנו לא
קבלו מבזק חדשות: במדינת ישראל ישנן סיעות עם תקנונים המונעים
באופן מפורש ושאינו משתמע לשתי פנים מנשים להיות חברות כנסת. בהתאם, מאז קום מדינת ישראל בשנת 1949, ועד לשנת 2016 - 5% מכלל אזרחי המדינה נעדרים באופן עקבי ושיטתי מכנסת ישראל.
להיעדרות הזו יש משמעויות רבות, סמליות אך גם מעשיות מאוד במיצוי זכויות, בהשתכרות כלכלית ובשותפות במוקדי קבלת ההחלטות במגזר ובחברה הישראלית. ובעוד במדינות הנודעות בהפרת זכויות האדם השיטתית שלהן כמו סעודיה, חלה התפכחות והבנה כי נשים (שומו שמים!) יכולות לייצג את עצמן בבתי נבחרים, ישראל נותרת מאחור בכל הנוגע לנשים חרדיות.
על פניו, אין ביני לבין מוד ווטס, הכובסת הבריטית גיבורת הסרט, הרבה מן המשותף, מלבד המגדר ששתינו חולקות, ומלבד העובדה שהיא וגם אני צריכות לחצוב בעצמנו בדם, יזע ולא מעט דמעות מקום, קול ונוכחות בחברה שבתוכה אנו חיות.
לכן כשמאבק הזכויות הליברלי והקדום, לכאורה, של נשים בבריטניה – אי-שם משנת 1912 - פוגש את המציאות הישראלית, הפגישה הזו היא עגומה ומטלטלת.
"הסופרג'יסטיות" איננו סרט עלילתי (טוב יותר או פחות) על מאבק בתקופת חיים אחרת, כי אם סרט שיש לו הרבה מה להגיד על המציאות הישראלית שלנו, זו שבעידן הרב-תרבותיות משמרת את הדחיקה וההדרה של נשים חרדיות מבית המחוקקים הישראלי, והשלכותיה על החברה הישראלית כולה.
מנגנוני החוק והצדק מאפשרים למציאות הזו להתרחש יום-יום, שעה-שעה, והמאבק שאולי התחיל לפני יותר ממאה שנה, נמצא עדיין בעיצומו. ולכן "הסופרג'יסטיות" לא חיות בסרט. הן עדיין כאן, בכל מובן אפשרי.
