גיגס והחבר'ה: כוכבי העבר שהפכו למאמנים
בקנבאואר הוליך את גרמניה לזכייה במונדיאל, קלינסמן הפך לגיבור האומה, רייקארד הצליח בהולנד ומה היה הגורל של סטויצ'קוב ושבצ'נקו? בעקבות המינוי של גיגס לוויילס, נדב יעקבי חוזר לכוכבי העבר שקיבלו את ג'וב החלומות בארצם ונזכר איך זה הסתיים
השבוע הדהימה התאחדות הכדורגל של וויילס ומינתה את ראיין גיגס למאמן הנבחרת הלאומית. אז נכון שגיגס הוא אחד מגדולי השחקנים של וויילס בכל הזמנים, אבל מה בדיוק מכשיר אותו להיות מאמן, ועוד של הנבחרת?
"קריירת" האימון של גיגס כוללת ארבעה משחקים בלבד. אלו היו המשחקים האחרונים של מנצ'סטר יונייטד בעונת 2013/14, אחרי שפיטרה את דייויד מויס. גיגס בן ה-44 נשאר במנצ'סטר יונייטד גם בשתי העונות שלאחר מכן, כעוזרו של לואי ואן חאל, אבל עזב כשז'וזה מוריניו מונה למנג'ר החדש ב-2016. מאז הוא עבד בעיקר כפרשן בטלוויזיה - אבל לא אימן.
באופן טבעי המינוי של גיגס עורר תגובות מגוונות. רבים בוויילס תמכו במינוי, בשל העובדה שגיגס היה ונשאר אגדה בקרב אוהדי מנצ'סטר יונייטד והעובדה שלמד את רזי המשחק אצל אלכס פרגוסון נותנת לו יתרון. מצד שני, לא מעטים טענו כי מדובר במינוי פופוליסטי ולא מקצועי, וכל זה דווקא בתקופה בה נבחרת וויילס הפכה לכוח של ממש בכדורגל האירופי, במיוחד אחרי ההעפלה לחצי גמר יורו 2016.
היו שטענו כי גיגס מעולם לא היה מחוייב לנבחרת כשחקן, ולראייה ויתר על מרבית משחק הידידות של וויילס. גיגס שיחק בנבחרת 16 שנים, בין 1991 ל-2007, ורשם 64 הופעות בלבד. בתקופה הזו היו לוויילס 40 משחקי ידידות, כאשר גיגס שותף רק בעשרה מהם. אגב, לאחר 17 מ-30 המשחקים שהוא החמיץ, לכאורה בשל פציעה, לא הייתה לגיגס שום בעיה לשחק במדי מנצ'סטר יונייטד כשהוא בריא לחלוטין.
עכשיו הוא המאמן הראשי, והמטרה הראשונה שלו תהיה להוליך את הנבחרת ליורו 2020. כלומר רק בעוד כשנתיים נוכל להעריך האם המינוי היה מוצלח.
התופעה של שחקני עבר גדולים ומפורסמים שמתמנים לתפקיד מאמן הנבחרת הלאומית זמן קצר אחרי פרישתם, וללא ניסיון באימון, אינה חדשה. גיגס מצטרף לרשימה לא קצרה של אנשים שעשו זאת לפניו. חלקם הצליחו מאוד כמאמנים, כמו פרנץ בקנבאואר, ואחרים היו כישלון חרוץ. חריסטו סטויצ'קוב הוא הדוגמא הטובה ביותר.
אגב, דייגו מראדונה לא נכלל ברשימה שכן לפני שאימן את נבחרת ארגנטינה, מנובמבר 2008 ועד יולי 2010, הדריך שתי קבוצות, דפורטיבו מאנדיז'ו ב-1994 וראסינג קלוב ב-1995.
פרנץ בקנבאואר
"הקייזר" בקנבאואר היה קפטן באיירן מינכן ונבחרת מערב גרמניה בשנים הגדולות ביותר של הכדורגל הגרמני. הוא זכה עם באיירן שלוש פעמים ברציפות בגביע אירופה לאלופות ועם הנבחרת זכה במונדיאל ב-1974. ב-1983 הוא תלה את הנעליים אחרי ששיחק שנה אחת במדי ניו יורק קוסמוס בארה"ב.
ואז, אחרי שהנבחרת נכשלה ביורו 1984 והמאמן יופ דרוואל פוטר, הפתיעה ההתאחדות הגרמנית ומינתה את "הקייזר" למאמן הלאומי. בגרמניה פרצה סערה ולא רק בשל העובדה שבקנבאואר מעולם לא אימן - אלא גם בגלל שלא הייתה לו תעודת מאמן. אבל בהתאחדות איפשרו את המינוי, בשל מעמדו המיוחד של בקנבאואר ככדורגלן-על.
בסופו של דבר זה היה בינגו. למרות חוסר נסיונו, בקנבאואר בנה נבחרת מצויינת שהעפילה ב-1986 לגמר המונדיאל במכסיקו, שם הפסידה לארגנטינה של דייגו מראדונה. ארבע שנים לאחר מכן הגיעה הנקמה, כשמערב גרמניה ניצחה את ארגנטינה ואת מראדונה בגמר המונדיאל באיטליה. בכך הפך בקנבאואר לאדם השני בהיסטוריה (אחרי מריו זגאלו הברזילאי) שזכה בגביע העולם גם כשחקן וגם כמאמן.
יורגן קלינסמן
"קלינסי" היה אחד החלוצים הטובים ביותר שהיו לגרמניה בשנות ה-80 וה-90 וגם זכה בגביע העולם ב-1990. היו לו גם שנים יפות בטוטנהאם, לפני שהחליט לפרוש ועבר להתגורר בארה"ב.
ואז, ב-26 ביולי 2004, ארבעה ימים לפני יום ההולדת ה-40 שלו, חזר קלינסמן לגרמניה והוכרז כמאמן החדש של הנבחרת. כל זאת שנתיים לפני המונדיאל אותו עמדה גרמניה לארח. קלינסמן הגיע לנבחרת מיד אחרי הכישלון הגדול ביורו 2004, כשגרמניה לא עברה את הסיבוב הראשון. הרעיון של ההתאחדות היה לצאת לדרך חדשה, עם מאמן צעיר שיפיח רוח חדשה.
זה עבד. קלינסמן דאג להחליף את כל הצוות של הנבחרת, הצעיר את הסגל, החדיר אווירה שמחה ופתוחה למקום שהיה עד אז יותר מדי רציני ו"כבד" ודגל בכדורגל התקפי. במונדיאל הגיעה גרמניה החדשה והצעירה עד חצי הגמר, בו הפסידה לאיטליה, שזכתה לבסוף בגביע. רבים ממבקריו, כולל "הקייזר" פרנץ בקנבאואר, חזרו בהם והסכימו כי קלינסמן הוא האיש הנכון.
אבל קלינסמן עצמו לא רצה להמשיך בנבחרת מעבר לשנתיים של החוזה המקורי, והעביר את השרביט לעוזרו יואכים לב – שממשיך לאמן את ה"מנשאפט" עד עצם היום הזה.
פרנק רייקארד
רייקארד היה הפחות מפורסם מבין שלושת ההולנדים של מילאן, לצד חבריו מרקו ואן באסטן ורוד חוליט, אבל הצליח כמאמן הרבה יותר מהם. רייקארד פרש ממשחק אחרי שסייע לאיאקס לזכות בליגת האלופות ב-1995, ולאחר מכן חיפש את עצמו. בין היתר הוא שימש באותה תקופה כדוגמן תחתונים.
לאחר מכן החל לעבוד כאחד מעוזריו של מאמן הנבחרת ההולנדית, חוס הידינק. כשרייקארד מונה למאמן הראשי של הנבחרת ב-1998, שנתיים לפני שהולנד עמדה לארח יחד עם בלגיה את אליפות אירופה, הדבר התקבל בתדהמה.
למרות המינוי הלא שגרתי, הנבחרת תחת הדרכתו שיחקה כדורגל מצוין. ביורו עצמו היא הלכה והתקדמה, והשיא היה ניצחון 1:6 ברבע הגמר על יוגוסלביה. בחצי הגמר הולנד הייתה פייבוריטית מול איטליה, אבל הפסידה בדו קרב הפנדלים.
רייקארד התפטר, אבל כעבור שלוש שנים מונה למאמנה של ברצלונה. הוא חתום על השנים הנהדרות של בארסה, שזכתה בין היתר בליגת האלופות ב-2006. רייקארד גם היה המאמן שנתן ללאו מסי את הבכורה שלו בקבוצה הבוגרת.
מרקו ואן באסטן
אחרי יוהאן קרויף נחשב מרקו ואן באסטן לכדורגלן ההולנדי הטוב בכל הזמנים. הוא זכה שלוש פעמים ב"כדור הזהב" והרבה בזכותו זכתה נבחרת הולנד בתואר היחיד שלה, אליפות אירופה ב-1988. ואן באסטן כבש כמובן את השער הבלתי נשכח בגמר מול בריה"מ.
ואן באסטן סיים את הקריירה מוקדם מהצפוי, כבר בגיל 29, בגלל פציעות שלא הירפו ממנו. שנתיים הוא ניסה להשתקם ולבסוף הרים ידיים. כשפרש סופית ב-1995 הכריז ואן באסטן שלעולם לא יהיה מאמן. אבל כעבור שמונה שנים ניסה את מזלו כעוזר המאמן בקבוצת המילואים של איאקס.
ואז, ביולי 2004, הדהימה ההתאחדות ההולנדית כשהודיעה כי מרקו ואן באסטן הוא המאמן החדש של הנבחרת הלאומית. בהולנד פרץ ויכוח נוקב האם זה נכון שמאמן ללא כל ניסיון מעשי יקבל ג'וב כל כך יוקרתי. ואן באסטן עצמו הודה שגם הוא חשש מהמשימה, אבל אמר ש"קשה לומר לא להזדמנות שכזו".
הוא החל את דרכו עם הצהרת כוונות, כשניפה מהסגל כמה כוכבי על, ביניהם קלארנס סיידורף, פטריק קלייברט, אדגר דווידס ורוי מקאי, בטענה שהם כבר מעבר לשיאם.
הולנד נראתה מצוין בהדרכתו של ואן באסטן, העפילה למונדיאל של 2006 בו הגיעה עד שמינית הגמר, שם הפסידה לפורטוגל. הביקורת קטלה את המאמן על כך שהוציא את רוד ואן ניסטלרוי מההרכב והעדיף את דירק קאוט.
גם ביורו 2008 הולנד פתחה מצויין, הביסה את אלופת העולם איטליה 0:3 - אבל הודחה ברבע הגמר ע"י רוסיה. המאזן של ואן באסטן כמאמן הנבחרת היה טוב מאוד: 35 נצחונות ורק שישה הפסדים ב-52 משחקים. אחרי התקופה בנבחרת, קריירת האימון שלו התדרדרה. הוא עבר לאמן את איאקס ושרד עונה אחת. אימן בהמשך את אלקמאר והירנביין עד שהחליט לפרוש ממקצוע האימון בשל "לחצים נפשיים".
חריסטו סטויצ'קוב
סטויצ'קוב הוא אגדה בבולגריה. החלוץ האגדי היה הכוכב הכי גדול של הנבחרת שהגיעה לחצי גמר מונדיאל 1994, טורניר בו היה מלך השערים. סטויצ'קוב שיחק בברצלונה בתקופה הגדולה שלה בתחילת שנות ה-90, תחת הדרכתו של יוהאן קרויף, כשזכתה בארבע אליפויות רצופות ובליגת האלופות.
סטויצ'קוב פרש מכדורגל ב-2003 אחרי ששיחק בארה"ב. שנה לאחר מכן, כשהוא רק בן 38, החליטה ההתאחדות בסופיה למנות אותו למאמן נבחרת בולגריה. בחודשים שלפני כן הוא הועסק כמאמן החלוצים בברצלונה – לא בדיוק הרקורד שאמור להכשיר אותו להיות המאמן הלאומי.
שנתיים וחצי אימן סטויצ'קוב את הנבחרת, תקופה בה עיקר העניין היה המריבות שלו עם השחקנים והשערוריות בהן היה מעורב. הנבחרת בהדרכתו כשלה בניסיון להעפיל למונדיאל 2006, כאשר כמה שחקנים פרשו בטענה שאינם מסתדרים איתו. סטויצ'קוב, שהיה ידוע במזג הסוער שלו כשחקן, לא נרגע גם כמאמן, ובמשחק מול שוודיה הורחק ע"י השופט.
כשהקפטן סטיליאן פטרוב פרש מהנבחרת הוא הכריז שכל זמן שסטויצ'קוב יהיה המאמן, הוא לא ילבש את המדים הלאומיים. פטרוב היה הקפטן השני שפרש בשל יחסיו עם המאמן. באפריל 2007 סטויצ'קוב הודיע על התפטרותו אחרי 0:0 מביש מול אלבניה, שאז הייתה אחת הנבחרות החלשות באירופה. התקופה שלו תיזכר ככישלון אחד גדול.
אנדריי שבצ'נקו
שבצ'נקו הוא ללא ספק גדול כדורגלני אוקראינה בכל הזמנים. הוא שיחק בנבחרת בין 1995 ל-2012 וכבש 48 שערים ב-111 משחקים. שבצ'נקו זכה ב"כדור הזהב" ב-2004 בתקופה בה כיכב במילאן, הקבוצה בה כבש 175 שערים (השני בהיסטוריה).
בשנים שלאחר הפרישה ניסה שבצ'נקו את מזלו בפוליטיקה, אבל מהר מאוד הבין שהמקום הנכון מבחינתו הוא הכדורגל. ב-2016 הוא מונה לעוזר המאמן הלאומי וכעבור כמה חודשים הפך למאמן הראשי, אחרי שמיכאיל פומנקו התפטר.
שבצ'נקו נכשל במשימה הראשונה שלו, כאשר אוקראינה לא העפילה למונדיאל ברוסיה, אחרי שהפסידה 2:0 בקייב במשחק האחרון והמכריע במוקדמות מול קרואטיה.
לפנייה לכתב/ת 
