"יותר אבות רוצים להיות נוכחים בחיי ילדיהם"
עד לפני עשרה חודשים איתן אלחדז הסתכל על תינוקות כגוש בשר צעקני. ברגע שהפך לאבא הכול השתנה: "אני לא מספיק חלק מהמשימות בעבודה והחופש שלי קצת מוגבל אבל אני זוכה לחזות בפלא כשהוא מתעצב"
עד לידת התינוק הראשון שלי לפני עשרה חודשים, לא ממש התחברתי לתינוקות. כלומר, זה היה נראה לי גוש בשר צעקני שצמוד לאישה כלשהיא. עכשיו, אחרי עשרה חודשים שאני נמצא איתו כמעט רוב היום, אני כבר לא יכול להיפרד ממנו, אולי רק לכמה שעות. יצא כך שבחודשים הראשונים רעייתי ואני היינו איתו יחד די הרבה - זה קרה בזכות העבודה שלי כפרילאנס שמאפשרת לי גמישות.
גם לאורך ההיריון הייתי שותף מלא - זה התבטא בעיקר בהצמדת הראש לבטן וסט של משימות על מנת להקל על רעייתי. היינו יחד בבדיקות ובקורס הכנה ללידה. אם היה אפשר אפילו הייתי עוזר לה לסחוב אותו קצת בבטני למרות שהיא תמיד אומרת לי שלא הייתי עומד בזה.
ארנולד שוורצנגר גילם פעם דמות אב שנכנס להיריון בסרט "ג'וניור", שם להבדיל משדות הקרב ולחימה בחייזרים, הוא מתמודד עם משהו שהוא לעולם לא ציפה לו. כצלם זו הייתה בשבילי גם הזדמנות לצילום אחר - אינטימי ורגיש - שתי דקות לאחר שהגיח לעולם כבר עשיתי לו בוק, ממנו הגדלתי כמה תמונות והענקתי במתנה למחלקת היולדות.
להיות אב נוכח
החיבור בין האם לילד הוא תמיד טבעי יותר - המאמץ הכרוך בהיריון והלידה יוצרים את הקשר החזק ביותר בטבע, כל זאת בתוספת אותו "הורמון אמהי" שמחזק את הקשר. לגברים הקשר אולי פחות טבעי אך לא פחות חזק, זה גם הרבה תלוי בבחירה וברצון של האבות.
מלכתחילה אמרתי לעצמי שלבני לא יקרה מה שקרה לי - שגדלתי ללא אב - אבי נפטר ממחלה כשהייתי בגיל ארבע ואני לא זוכר אותו. אבל גם ללא גזירה משמיים יש אבות שפחות נוכחים בחיים של ילדיהם. עול הפרנסה והריצה האינסופית אחר הקריירה הם אולי הסיבה המרכזית אבל גם בגלל דפוסים תרבותיים ועד כמה הבדלים.
קראו עוד:
אב לתאומים מלמד אותם להביע רגשות
אב שלקח חופשת לידה: "זה רחוק מאוד מחופשה"
יש לי תחושה שבתקופה האחרונה יותר ויותר אבות מבינים ורוצים להיות נוכחים בחיים של ילדיהם ואני מאמין שזה רק יילך ויתעצם. פגשתי אב לא מזמן שאמר לי שגם הוא היה צמוד לבנו בשנים הראשונות - "אתה לא מבין איך זה קירב בנינו", אמר לי.
מסתכל על הילד ורואה את עצמי
כשאני יוצא לטיול בבקרים עם הקטן אני עדיין לא רואה מספיק אבות, אם בכלל, שמלווים את ילדיהם. בגנים אני פוגש בעיקר אימהות, סבים וסבתות.
בכלל, נדמה לי שהמרחב הציבורי מותאם יותר לאימהות ותינוקות: על השיפועים לעגלות במדרכות חקוק "לאם ולתינוק", ובקניונים השילוט לחדרי ההחתלה מיועד לנשים.
בית קפה בשכונה שלי הציע קפה חינם לאימהות שמטיילות עם התינוק שלהן. אפילו הכיתוב באתר האינטרנט של חברת מזון לתינוקות מנוסח בלשון נקבה. כשאני הולך עם העגלה ברחובות צדדיים אני שם לב עד כמה המדרכות צרות בחלקם למעבר עגלה ואיך שלעיתים קרובות הן נחסמות בידי רכב, פחים או השד יודע מה. אלו הם דברים שכמובן מעולם לא שמתי אליהם לב עד להולדת התינוק שלי.
אז אולי אני לא מספיק חלק ממשימות בעבודה והחופש שלי קצת מוגבל אבל אני מרוויח את הדבר שאין לו שיעור - לחזות בפלא כשהוא מתעצב ותוך כדי שולח לך חום ואהבה. הקלישאה שעם הילד הראשון אתה חווה שוב הד מילדותך נכונה.
אני מסתכל על ילדי ורואה גם את עצמי או יותר נכון את מה ששכחתי זה מכבר - השמחה ללא סיבה, המעבר המהיר מעצב לשמחה ולהיפך מבלי לעשות עניין. תחושת הפליאה, הסקרנות והיכולת לאהוב עד הסוף.
מה עם חופשת לידה לאבות? ח"כ תמר זנדברג מסבירה:
לפנייה לכתב/ת 
