"מתפלל לפקק בעפולה"
סבו של אחד היה איש תורה ומדינה ואביו של השני היה איש של פשרה ומחויבות ציבורית - מאיר מימון, נכדו של זרח ורהפטינג ודוד שטנר, בנו של מרדכי שטנר, מספרים על החיים עם אנשי המפתח שעזרו למדינה לצמוח וחתמו על מגילת העצמאות
בשיתוף הקונגרס הישראלי הראשון ליהדות ודמוקרטיה
סבו של מאיר מימון היה איש של תורה, ארץ ישראל ועם ישראל. אביו של דוד שטנר היה איש של פשרה ומחויבות ציבורית - דור שני ושלישי לחותמי מגילת העצמאות זרח ורהפטינג ומרדכי שטנר מספרים מדוע היא רלוונטית מתמיד וגם מה הם עושים בחייהם כדי להמשיך את המורשת הלאה.
התורה של סבא
"בלוויה של סבא, הייתי בן 24 אני זוכר שעמדתי מול הקבר והייתי פשוט המום מההספק האדיר שלו. סבא היה בן 32 בלבד ארגן מסע הצלה של אלפי יהודים בשואה (מבצע הצלה שנערך בשיתוף פעולה עם הקונסול היפני צ'יאונה סוגיהארה). תחושה של שליחות ומנהיגות זה מה שהיה בו". מאיר מימון (39) מחנך, אב לשישה ונכדו של זרח ורהפטינג, איש ציבור, סופר ומשפטן מראשי הפועל המזרחי מספר על הזיכרון האחרון.
לדבריו של מימון, האידאולוגיה שאפיינה את סבו הייתה בעלת שלושה עקרונות: "עם ישראל, דאגה לעם ודאגה לאנשים – אלו באו לידי ביטוי בתקופה של השואה במסע ההצלה המיוחד במינו שעבר הרים. סבא היה סגן ראש המשרד הארצישראלי בוורשה והעשייה הציבורית הייתה אצלו מגיל מאוד צעיר ונבעה מדאגה לעם.
"הדבר השני זה לימוד תורה, הוא למד מגיל צעיר, מספרים שביום הראשון לחיידר הוא הפתיע את המלמד בידיעות שלו עד שהוא אמר לאביו שאין לו מה לעשות אצלו. הוא למד בבית לבד, ואז נכנס לישיבה גבוהה בגיל מאוד צעיר יחסית. הוא תמיד למד ולימד תורה במשך קרוב לארבעים שנה בבית הכנסת הגדול בירושלים.
"הדבר השלישי, זה ארץ ישראל, העלייה לארץ, הרצון השפיע בעשיה ציבורית".
ואיך כל זה משפיע עליך?
"בנוגע לשליחות יצאנו אני ואשתי לשליחות בארצות הברית כמורים שליחים, זה משהו שקיבלנו מהבית ולמעשה ממנו. אני נולדתי וגדלתי בירושלים, אבל בחרנו לגור בעיר לוד לפני ארבע עשרה שנה, כחלק מהגרעין התורני בעיר. בחיים שלי אני מקדש בעיקר את נושא החינוך ולימוד תורה שסבא הנחיל. שמירה על שרשרת הדורות. הדבר השני זה לחיות עם העם ישראל, עם כל עם ישראל לכן הגענו דווקא ללוד".
כיצד מביא הקונגרס הישראלי הראשון את הפערים בחברה למרכז הדיון?
"הפערים בחברה והמתח זה לב לבו של הנושא של הקונגרס וזה דבר שמציק גם לי. הפתיחות והיכולת לקבל משהו אחר ולשמוע את זה לפחות, זה חשוב מאוד.
"אני חושב שהציונות הדתית צריכה לעשות משהו בנושא וצריך להסתכל על
"בעיני המגילה מאוד רלוונטית היום. היא מדברת בצורה מוחלטת וברורה על כמה עקרונות חשובים: שאיפה לשלום, זהות יהודית למדינה, עליה, פיתוח הארץ, יצירת חברה אתגרים שהם עדיין רלוונטיים שנמצאים עדין בסדר היום הציבורי".
אסור לדבר בטלפון - זה של המדינה
דוד שטנר, בנו של חותם המגילה מרדכי שטנר, חבר קיבוץ עין חרוד ומראשי מפלגת העבודה, בחר גם הוא בדרך של שליחות והתיישבות קיבוצית. "אבי יליד 1904 בגליציה, שעלה לישראל, היה שליח עליית הנוער באירופה בשנות הארבעים הסוערות. אני חבר קיבוץ גבע, והייתי הרבה שנים במערכת הביטחון במודיעין, בסוף ימי במודיעין עסקתי במשא ומתן המדיני בין ישראל לשכנותיה והתמחות שלי זה גבולות ומים במשא ומתן המדיני."
מרדכי שטנר היה נציג מפא"י בוועד הלאומי שהוביל לחתימתו על מגילת העצמאות, והוא עצמו הוביל את הקמתה של העיר נצרת עילית והיה ממייסדי "יד ושם".
"מעבר להיותו איש משפחה חם, הוא היה מאוד מודע למשמעות ההיסטורית הזו של הקמת המדינה אחרי השואה ועסק הרבה בילדים שעברו את החוויה הקשה ועלו שנשארו במנזרים. הוא אמר אחר כך שיום החתימה על מגילת העצמאות היה היום המאושר בחייו.
"מבחינתו העבודה מעולם לא תמה לכן הוא המשיך לעבוד בענייני המדינה בירושלים עד יומו האחרון ב-1964. המעורבות, האכפתיות, ניקיון הכפיים המוחלט שלו - שיש לו הרבה פנים, בלי מתנות, אסור היה לטלפן בבית בטלפון כי זה היה של הממשלה, ואם בכל זאת היינו צריכים, הוא היה משלם על השיחה מכיסו, וכן הסיוע לעולים שהגיעו ללא כלום ארצה, אלו היו המאפיינים הגדולים שלו. והסיוע שלו לכל מי שהקים בישראל את כל המוסדות הגדולים, את משרד מבקר המדינה, את הביטוח הלאומי, את משק היום וראשות הפיתוח שעסקה בקרקעות ובניית ישובים זה היה תוכן חייו מבוקר ועד לילה."
לחזור לאומנות הפשרה
שטנר אומנם פעל בחייו להגיע לפשרות ולהסכמי שלום מתוקף תפקידו ומומחיותו, אך מתברר כי "התקדים" לגישה המפרשת הייתה כבר מהבית: "אבא היה איש פשרות, גם בין דתיים לחילונים גם בנושא הסכסוך הערבי. כך הוא חי בחייו האישיים והציבוריים נטה תמיד לפשרות כל הזמן."
היום זה נשמע מילה כמעט גסה.
"נכון, היום זה נשמע משונה מאוד, אבל הוא ניסה למצוא את המכנה המשותף. אני מניח שאם הוא היה חי עד היום הוא היה רואה מה קורה וקודם כל היה גאה בהישגי המדינה בחינוך, בתרבות בתשתיות והתעשייה והמדע - ומה לא? בכל נושא הוא היה גאה מאוד, זה היה חלום גדול. איך הוא אמר לי פעם? 'אני מתפלל שיהיה פקק תנועה בעפולה' עפולה הייתה אז עיר קטנה ומרוחקת, כל פעם שאני נתקע שם בפקק אני אומר לעצמי 'איפה אבא שיראה?' מבחינת טוהר המידות והיחסים בין דתיים וחילונים אני מניח שבזה הוא היה מאוכזב מאוד, כי לא לזה הוא פילל."
"באתי לזכרו ולכבודו, אבל אני לא יכול להחליף אותו. יש בזה משהו יפה שבנים, נכדים אפילו נינים נותנים כבוד לסבא או הסבתא שלהם. אי אפשר לקחת את זה מאתנו להיות 'בן של' או 'בת של' מי שחתם. זה יחוס גדול ולתת כבוד למעשיהם, לדרכם. אני מקווה שהקונגרס צודק, אני מניח שהם מנסים למצוא משהו מאחד. תבוא עליהם ברכה, הלוואי שיצליחו. אני עשיתי את זה מתוך כבוד ומתוך סולידריות, 37 אנשים חתמו שניים מהם מעין חרוד הקטנה, תארי לך מה זה."
בשיתוף הקונגרס הישראלי הראשון ליהדות ודמוקרטיה
לפנייה לכתב/ת 
