המשבר הראשון שלנו ברילוקיישן בברלין
חצי שנה אחרי המעבר הרגישה אור שוורץ-כהן שהיא חייבת ביקור בארץ כדי לנשום אוויר מולדת ולקבל חיבוק מהמשפחה. כדי לעזור לילדים להתגבר על הגעגועים החליטה ללמד את ילדי הגן על חגי ישראל ואפילו הצליחה לקבוע מפגשים ספונטניים אחר הצהריים
"מותק! תארוז את המזוודות, אנחנו חוזרים לארץ", סימסתי לבעלי חצי שנה אחרי המעבר. זה היה ביום הזה שהכול הלך עקום. בעלי היה בנסיעת עסקים, לילד היה יום ממש קשה בגן, הקטנה הייתה חולה ואף רופא לא הסכים לקבל אותה - הרי גם מחלות צריך לתכנן פה מראש - וכמובן שבאותו יום הייתה סופת שלגים. אז כדי לנשום אוויר מולדת ולקבל חיבוק מהמשפחה נסענו לביקור הראשון בארץ.
אני יודעת שלא כדאי לשפוט בשנה הראשונה, הרי זו שנה של משברים וקשיים שחולפים בדרך כלל, אבל באותו הרגע זה לא הרגיש כמו משהו שיעבור. זה חלחל לאט-לאט, התיישב לו כך פתאום באמצע החיים ונחת עליי בלי שארגיש, טלטל אותי לחלוטין. שילוב של בירוקרטיה קשה, תרבות ששונה מאוד מהתרבות הישראלית, מחסור גדול בשמש וויטמין D והרבה געגועים למשפחה, לחברים ולעבודה.
היום, במבט לאחור, השנה הראשונה הייתה מלאה גם בחוויות מדהימות, וגם המשבר הזה שהופיע לו פתאום למעשה חיזק אותנו, הרים אותנו כמשפחה, תרם לזוגיות ואפילו עזר לי לקבל החלטה אישית לאן אני לוקחת את עצמי ברילוקיישן הזה. הרי בסופו של דבר אני מגיעה מעבודה שאהבתי בחינוך וייעוץ, וזה משהו שניתן לעשות איתו המון אם רק חושבים ביצירתיות.
מסבירים על חגי ישראל
אז כדי לחזק את הילדים, שהתגעגעו מאוד לחגים המוכרים ולשפה העברית, הגענו לגנים ועזרנו להם להסביר לחבריהם בגן על חגי ישראל. זה יצר לפעמים מצבים מביכים ומצחיקים, כמו בחנוכה עם הילד היווני או בפסח עם החברה הטובה ממצרים, שלומדים עם הבן שלי בגן. אומנם היה מאתגר, אך כך שימרנו אצל הילדים את החגים שלנו, בתוך האווירה הרב-תרבותית שבה אנו חיים, יצרנו זמן איכות משותף איתם - וזה גם קירב בינם ובין הילדים האחרים והצוות בגן.
בראש השנה הביאו הילדים לגנים עוגות דבש שהכנו ביחד בבית ותפוח בדבש. שרנו עם הילדים בגן את שירי ראש השנה והסברנו על הרימון, הדבש והתפוח ואיחלנו איחולי שנה מתוקה לכולם. בחנוכה גייסנו את סבתא שרי לייצא מדרום תל אביב המון חומרי יצירה להכנת חנוכיות וסביבונים תוצרת הארץ, שרנו את השירים בהנאה וסיפרנו את סיפור כד השמן.
כל הילדים למדו בשיעור המוזיקה הבית-ספרי את השיר "סביבון סוב סוב" כחלק מהיכרות עם חגים בתרבויות שונות, כמו חג הירח הסיני, פסטיבל האורות הגרמני (Laternenfest) והכריסמס. עד היום אני שומעת במסדרונות בית הספר זמזומי "חנוכה הוא חג טוב" במבטאים שונים.
ביום השואה לקחנו את הילדים להניח נרות ופרחים על אבני הנגף של המשפחה ועל אבני נגף נוספות לאורך הרחוב. ראינו איך אנשים ברחוב עוצרים ומביטים, קוראים את השמות. הילדים אומנם עוד צעירים מכדי להבין, אבל הם הרגישו שזה היה משהו חשוב.
לבתי הספר הבין-לאומיים יש יום שנקרא International Day, המצוין בספטמבר או אוקטובר. כל מדינה מקימה דוכן שבו מציגים תרבויות, חגים, מאכלים והסברים על כל מקום. אצל הקטנה הקימו הישראלים דוכן בקונספט של ראש השנה, ואצל הגדול עשו דוכן עם חומוס, פיתות ומשחקי יצירה של מילים בעברית. היו שנים שעשו אפילו דוכן "תל אביב" עם חוף ים ומשחקי חוף. הכיף הגדול הוא להכיר ולגלות מאכלים חדשים ומוזיקה מכל העולם. הילדים מסבירים לחברים שלהם על כל דבר, וזה מאוד מאחד ומיוחד.
לטורים הקודמים:
לעבור לגור בברלין עם שני ילדים קטנים
מיליון מזוודות ושני ילדים מבולבלים
הפעילויות שעשינו בגן וההתלהבות הגדולה מהעשייה המשותפת הניבו פירות. הילדים נרגעו, התחילו להבין יותר את השפה ולרכוש חברים חדשים מכל העולם. נכנסנו לשגרה רגועה. כשהמשפחה מגיעה אלינו לביקור ומנסה להגיד משהו בלי שהילדים יבינו, למשל "איי האב אה פרזנט טו דה קידס", הם מתקנים להם את האנגלית ועוברים לדבר בגרמנית כדי שלא נבין.
גם כשהילדים מדברים איתנו יוצאים להם משפטים בעברית עם תחביר אנגלי-גרמני, כמו "המשחק הזה עושה כיף", "יש לי אין" ו"אימא, אני רוצה לאכול לא", וזה אחד הדברים המצחיקים שיש.
הרבה חופשים
עבורי אחד מפערי התרבות הכי משמעותיים פה היה עניין הספונטניות. למשל, כשהתחלנו לקבוע פליידייטים (מפגשי חברים אחר הצהריים) לילדים, התרגלנו מהארץ לקבוע ספונטנית, מקסימום בהודעה ערב לפני כן. פה, איך לומר, אין ממש ספונטניות - והפליידייט נקבע לפעמים גם חודשיים מראש. אז התחלתי לפתוח יומן מפגשים מסודר לפליידייטים, חוגים, ימי הולדת ואירועים בית-ספריים. לשמחתי, עם הזמן, חלק מההורים למדו להיפתח גם לספונטניות שלנו והיום נהנים לסמס ערב לפני לקבוע מפגשים, ואפילו פתחו קבוצת וואטסאפ למפגשי גיבוש בגן.
אחד היתרונות הגדולים בגנים האלו הוא שמצד אחד יש סוף שבוע ארוך עם הילדים למנוחה, טיולים וזמן משפחתי - ומצד שני היום עצמו ארוך ומסתיים ב-16:30. לפעמים כשיש חוגים זה יכול להיגמר אפילו ב-18:00.
יש בחירה מתוך המון חוגים שהם חלק מהיום-יום שלהם - אומנות, כדורסל, כדורגל, אומנויות לחימה, מדעים, אלקטרוניקה, ריקודים, שחמט, סריגה, צילום, שחייה ועוד מגוון רחב של פעילויות. בכל יום הם מקבלים ארוחת בוקר כגון קוואקר עם חלב, פלאפל (שלא דומה לפלאפל בארץ) וירקות, וארוחה חמה בצהריים שכמובן הילדים שלי לא מוכנים לטעום (כמו אורז מתוק, מרק אפונה עם נקניקיות, פסטה עם רוטב ועוד מאכלים גרמניים שכאלה).
שמש שקרנית
 |
לקח קצת זמן, אבל הילדים הצליחו להתאקלם במסגרות, ללמוד את שתי השפות החדשות ולמצוא חברים. אפילו החתול מצא לעצמו פינת ליטוף נוספת אצל השכנה הצרפתייה. עכשיו כשכולם מרגישים יותר בנוח, הרגשתי כמה חסרה לי העבודה שלי, והבנתי שאגיע הזמן להמשיך לעשות את מה שאני אוהבת.
הכותבת היא אימא לשני ילדים, יועצת חינוכית, מנחת הורים ומאמנת רגשית לילדים. מנהלת את האתר ועמוד הפייסבוק "הורות יצירתית"
איך לעזור לילדים להסתגל לשינויים? צפו:
לפנייה לכתב/ת 
