כשהגננת שאלה - "מה אימא שלך עושה?"
"הילדות שלי כבר מבינות שאת אימא שלהן קשה לתחום לשורה אחת בהגדרת העצמי שלה. באותו האופן, הן גם מבינות שאין לי שום רצון או יכולת להגדיר אף אחת מהן במילה אחת". שרי אלפי מגיבה לשאלה שאנשים אוהבים לשאול
הבת שלי הביטה בגננת בעיניים גדולות, חשבה לרגע ואמרה: "בעעעעע!". הגננת הביטה בה נפעמת, וכשבאתי לאסוף אותה אמרה: "הילדה שלך חושבת שאת עיזה".
לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
"מה זאת אומרת?" שאלתי, וכשענתה הסברתי: "אני פשוט האמת בתחילת היריון, ומקיאה לא מעט". זה כמעט שכנע אותה כהסבר הגיוני. בהמשך הסברתי לבת שלי שכששואלים "מה אימא עושה?", מצפים לשמוע שם של מקצוע, והתשובה לכך במקרה הזה היא "זמרת". כשהגיעה לגיל חמש, כבר הבינה שמשהו בהגדרה הזו לא מאוד מדויק ולכן פנתה אליי ואמרה: "אימא, את יודעת שיש לך בעצם שלוש עבודות?"
"כן? מה הן?" התעניינתי לראות את עצמי מנקודת מבטה. "אחת - לתקתק במחשב, שתיים - להיות זמרת. שלוש - להיות עיראקית", אמרה בגאווה. "מה עם להיות אימא?" תהיתי. "זה תחביב", היא הבהירה והמשיכה בעניינה.
היום, כשהיא כבר בת תשע ומבינה דבר או שניים יותר מאימא שלה, היא יודעת שאימא עושה הרבה דברים. הילדות שלי כבר רגילות לזה ומבינות שאת אימא קשה לתחום לשורה אחת בהגדרת העצמי שלה. באותו האופן, הן גם מבינות שאין לי שום רצון או יכולת להגדיר אף אחת מהן במילה אחת. הרי לא פעם מבקשים מאתנו להגדיר את הילדים שלנו במילה, בעיקר בתקשורת מול הגן ובית-הספר, ואפילו בשיחות חולין עם מבוגרים אחרים.
לטורים הקודמים:
שרי אלפי "סגרה את הבאסטה" - ואולי לא
מטיפים לילדים על דברים שאנחנו לא מצליחים לקיים
אני זוכרת שיחה עם אימא אחרת ששאלה אותי: "מה הבת שלך עושה?" התפלאתי על עצם השאלה וביקשתי הסבר - "מה הכוונה 'מה היא עושה?' היא ילדה. היא עושה את זה כרגע ועושה את זה די מעולה, אני חייבת לציין".
"כן, אבל מה הקטע שלה?" היא התעקשה. "ריקוד, כדורסל, מתמטיקה", היא פירטה לי אופציות שאדע ממה לבחור. ייתכן שגם נתנה "מהנדסת בניין" ו"נהגת מלגזה", כאופציות אפשריות.
כי אנחנו רגילים לחשוב שהמקצוע הוא מי שאנחנו, וכך גם עם הילדים, אנו מצמידים מקצועות מוגדרים לחלומות שלהם, לכישרונות שלהם, מבקשים להגדיר במילה את עתידם המתהווה. זה יהיה מדהים אם הם יהיו מדעני אטום או רקדני פלמנקו, אבל חשוב שנזכיר לעצמנו ולהם שהמקצוע שיהיה להם הוא לא מי שהם.
המקצוע שלנו הוא חשוב, אני לא מטילה בכך ספק. רוב היום שלנו מוקדש לו וכדאי שיהיה מקור להנאה והגשמה עצמית, אך במציאות הרבה אנשים נאבקים לעבוד כדי להתקיים, והמקצוע שלהם לא בהכרח משקף כל חלום או כישרון שטמון בתוכם. העבודה אינה מי שהם.
בלי הגדרות
גם אם התמזל מזלנו לעבוד במקצוע בו רצינו מהרגע שאנו זוכרים את עצמנו, זה לא מה שאנחנו, זה לא מי שאנחנו. מלהביט בבנותיי מתפתחות וגדלות למולי, אני מבינה שהאדם הוא מורכב יותר מהגדרות כמו: "משה-מלצר-חולון", ואני משתדלת להשתיק את הצורך להגדיר במילה אחת אותן או את עצמי. ובאותו הזמן, לאפשר גם לשינויים להתרחש ולא לקבע את מהותן/מהותי לכדי הגדרות מוחלטות של "היא כזאת", או "ככה אני".
וההורות? היא אינה תחביב כלל וכלל. היא תפקיד דרשני וטוטאלי הדורש מסירות עצומה ועצבים מברזל. הבחירה להישאר בבית עם הילדים, כמו הבחירה לצאת ולעבוד, כמו גם הצורך שאינו מלווה כלל בבחירה להישאר בבית או לצאת לעבוד, אינם מי שאתם, אינם מי שאני. זהו אחד משלל התפקידים שאנו ממלאים בחיינו, תפקידים דינאמיים שלא בהכרח ניתנים לבחירתנו, ואינם גורעים מן המהות המתמשכת שלנו.
אז מה אימא עושה? אימא מחבקת, מנשקת, מלטפת, גם מתעייפת, לפעמים קצת נוזפת, אך בעיקר אוהבת. אוהבת עד גג העולם. אימא אוהבת אהבה כל-כך גדולה עד שלא ניתן להגדירה במילים.
הכותבת היא אימא לשלוש בנות, סופרת, יוצרת, תסריטאית, זמרת, שחקנית, יוגיסטית, מתרגלת סטטיסטיקה, ועוד מלא דברים. מחברת הספר "כדאי שתשבי" בהוצאת מודן
האזינו לשיר "אישה-ילדה" של שרי אלפי:
לפנייה לכתב/ת 
