10 מקומות בניו יורק שאתם לא מכירים

Attaboy

ששש…תהיו בשקט. צריך לדפוק שלוש פעמים בדלת, ללחוש את הסיסמה הסודית ולחכות בסבלנות עד שיפתחו לכם. ממש לא מבטיחים שזה יהיה מיד. טוב, אולי הגזמתי קצת עם הסיסמה הסודית, אבל רק קצת. הגעתם ל־Attaboy, אחד הברים הסודיים, או חצי־סודיים של ניו יורק, ה־speakeasy.

ה־speakeasy (מילולית: דבר חלש) המקוריים היו ברים שמכרו משקאות חריפים באופן בלתי חוקי בארה"ב של שנות ה־20 וה־30 של המאה הקודמת, בתקופה המכונה "תקופת היובש" (prohibition), אז הוטל איסור לסחור במשקאות אלכוהוליים. הם נקראו כך כי הלקוחות נדרשו לדבר בשקט ולא לעורר את תשומת הלב של המשטרה או של השכנים לפעילות הבלתי חוקית. כפי שבדרך כלל קורה במכירה של סחורה בלתי חוקית, המאפיה וארגונים מחתרתיים שונים שהבריחו אלכוהול מקנדה, ממקסיקו ומקובה - השתלטו על העניינים. רבים מהמקומות הללו נוהלו על ידי ארגוני פשע (ממש כמו בסרטים), והשוטרים פשטו עליהם לא מעט, אך הברים הללו המשיכו להתקיים כי הם היו כה רווחיים.

(צילום: סיון אסקיו)

כיום, כמובן, המקומות הללו חוקיים לגמרי וכך גם האלכוהול שנמכר בהם, אך המושג נשמר והמקומות מטפחים את החשאיות כדי לתת למקום את האווירה הסודית המיוחדת, כדי שלא יהיה קל מדי למצוא אותם ושלא "כל אחד" יוכל להגיע. ב־Attaboy, למשל, מגיעים לדלת סתמית לחלוטין, ללא שלט או ציון שבכלל יש פה משהו, דופקים ומחכים. יכול להיות שתחכו שלוש דקות ויכול להיות שגם 20. מי יודע. כשתיפתח הדלת, לא ייתנו לכם להיכנס מיד, חס וחלילה. ייקחו את שמכם ואת מספר הטלפון, ויגידו לכם שייצרו איתכם קשר כשיהיה מקום. וגם אז, יכול להיות שזה יהיה בעוד שלוש דקות או בעוד שעתיים וחצי.

אם וכאשר יתמזל מזלכם ותיכנסו, כשהדלת תיסגר מאחוריכם, תתוודעו לחלל קטן עם בר גדול, כמה מקומות ישיבה לידו, כמה שולחנות יותר גדולים בקצה, אורות עמומים, קצת נרות וזהו. בלי רעש וצלצולים. שבו איפה שיגידו לכם, לא בהכרח איפה שבדיוק תרצו, אבל תזרמו. ייגשו אליכם לשאול מה תרצו - אתם לא חייבים לדעת! תגידו אם אתם אוהבים מלוח, מתוק, חריף, חזק, חלש. לא משנה, הם יידעו. תקבלו משהו מקסים עם קוביית קרח מעוצבת שיש רק פה. לא סתם המקום נבחר לאחד הברים הטובים בארה"ב כולה. תיהנו לאט מהמשקה, מהאווירה ומהסטייל, ואל תמהרו לצאת בחזרה החוצה. והעיקר - דברו חלש!

Eldridge St.134, Attaboy.us/nyc 

סיור פיצריות באוטובוס וחציה של הברוקלין ברידג’

סיור שמשלב אוכל רחוב ושלא הולכים בו יותר מדי ברגל, לפחות בעיני המתבגרת האישית שלי, הוא סיור מנצח, במיוחד אם לא צריך להתאמץ או לקום מאוד מוקדם. נתחיל בהצטרפות לסיור עירוני, באוטובוס או ברגל, של פיצריות. מה עוד צריך? פחמימות עם נוף של ניו יורק.

(צילום: סיון אסקיו)

כנראה סקוט היה פעם גם הוא בגיל ההתבגרות, ואולי עדיין, והבין שלהגיע אליהם צריך דרך הבטן. יש סיורי אוטובוס ברחבי האזורים השונים של ניו יורק, ויש סיורים רגליים בתוך מנהטן באורכים שונים ובימים שונים. הסיורים, שכוללים הסברים היסטוריים וקולינריים, מתחילים ומסתיימים באזורים שונים במנהטן ובברוקלין. צריך לבחור סיור ולהזמין מראש. לבוא רעבים, אין כמו פיצה לארוחת בוקר.

scottspizzatours.com

דגים על הסיפון Grand Banks I

סירת מפרש מעץ, שנבנתה באמצע המאה הקודמת והייתה כלי עבודה לאורך האוקיינוס האטלנטי. עוגנת על גדות נהר ההדסון בבאטרי פארק לאורך מזח 25. פעם בשנה היא מגיעה לניו יורק לבלות את הקיץ בעיר כמסעדה לדגים ולמאכלי ים טריים וטעימים.

(צילום: סיון אסקיו)

הישיבה היא על הסיפון בשולחנות קטנים עם הנוף הכי יפה שיש - העיר והנהר. יש בר משקאות ואויסטרים, ומוזיקה כמובן. שימו לב: עונת הפעילות מתחילה בדרך כלל באמצע אפריל ונמשכת עד אוקטובר.

Hudson River Park, Pier 25

grandbanks.com

החלום האמריקני - הקסמים של איש הדמפלינג

כל מחוז בסין מכין דמפלינגס קצת אחרת. המילוי יכול להיות בשר, עוף, דג או טופו וירק טחון, והוא עטוף בבצק - קמח, תירס, אורז - מאודה או מטוגן. יש גם דמפלינגס ממולאים מרק (אחד הסוגים הטעימים), וגם כופתאות מתוקות.

(צילום: סטודיו קרן וגולן)

את "דמפלינג מן" פתח לוקאס לין, שף ממוצא טייוואני, שלמד אצל מאסטרים בצ'יינטאון. אחרי שעזב את עבודתו כעיתונאי בעיתון טייוואני, ראה שלט "להשכרה" מעל חלל קטן באיסט וילג' והחליט לעשות מפנה בחיים וללכת עם האהבה שלו לאוכל. במשך שנה חקר את אמנות ההכנה של בצק הדמפלינג במים רותחים לפי המסורת של צפון סין.

נמאסו עליו המסעדות המקומיות שמגישות דמפלינגס שהגיעו אליהן בשקית קפואה. הוא רצה להכין את המקורי, ואם לא בשביל אף אחד אחר, אז לפחות כדי לשחזר את הטעם המקורי שהוא זוכר מהבית. עם הזמן המתכון עבר שדרוג קל, שיתאים יותר לחך המערבי, וכעת הם מוגשים עם תוספות ועם רטבים שהמציא לין במקום (במקור אוכלים את הדמפלינגס רק עם חומץ). נוסף על כך, לין לא הסתפק בהגשה של המוצר המוגמר, אלא החליט גם להוציא את המטבח החוצה, כך שכל אחד יוכל לראות איך נוצר הקסם הזה, שבסופו של דבר נימוח בפה.

מאז עברו הרבה דמפלינגס על הכיריים. מי שתופס כיום פיקוד על המקום הוא אהרון, אמריקני מקנזס. הכי בלונדיני שיש, ונראה מאוד רחוק מכל דבר סיני או טייוואני. אבל אחרי התיכון הוא ארז תיק וברח לצד השני של העולם, לסין דווקא, כשהיא עוד הייתה די סגורה לעולם. הוא למד מנדרינית והמשיך ללמוד בסין. עשה תואר ראשון ושני, ואז התחנן בפני שף מקומי והתקבל לתכנית קשה של חמש שנות לימודי קולינריה סינית.

אהרון והדמפלינג(צילום: סיון אסקיו)

כשחזר לניו יורק, אחרי גלגולים שונים בעולם המסעדנות, הגיע לכאן והשתבץ כמו במקומו הטבעי בניהול המסעדה, עם צוות דובר סינית ואוכל שהרגיש לו כמו בבית. בבית בסין, לא בקנזס. כששומעים אותו מריץ בדיחות בסינית עם צוות העובדים - בעיקר נשים סיניות מבוגרות - לרגע שוכחים מהאוכל ונשארים פעורי פה.

הצוות כולל נשים סיניות ממחוזות שונים. אחת אחראית למילוי הסודי שנעשה בחדר אחורי ושמור, שנייה מגלגלת את הבצק, והשלישית ממלאת את הכופתאות. עוף, ירקות, שרימפס, חזיר או מילוי מרק. מטוגן או מאודה. לקינוח יש בננה ודלעת. למי שזה לא מספיק, יש מעט תוספות של סלט או מרק. מכינים ונאכלים כאן בין 1,800 ל־2,400 דמפלינגס ביום, הכול נעשה טרי על המקום. בסופי שבוע הם כמעט לא עומדים בביקוש, ורצף הלקוחות לא נגמר. שבו על הבר (אין מקום אחר), רדו על צלחת ותיהנו מנוף העשייה ממש מולכם.

yelp.com/biz/dumpling-man-new-york 

החלום האמריקני 2 - Happy Hour אצל אנתוני

(צילום: סיון אסקיו)

המקום הוא אייקון היסטורי של העיר, שנבנה ב־1886 ושימש תחנה למשטרת המפרץ ואחר כך תחנה לסירות הכבאים של הנהר. תקופה ארוכה הוא עמד נטוש, ורק ב־2014 הוא שופץ ונפתח מחדש. המקום שופץ שוב אחרי הסופה הגדולה "סנדי", שהציפה ושיתקה כמעט את כל דרום מנהטן. כל האזור הוצף מים, וכל התשתיות היו צריכות להיבנות מחדש.

המסעדה, שנראית כמו בניין רגיל, היא בעצם מתחם שכולו מעל המים. התפריט עונתי. הם משתדלים לעבוד עם ספקים מקומיים, וכמובן לנצל את הקרבה למים, לדגים ולפירות ים טריים-טריים. המיקום הוא חלק מהחוויה של המקום: רחש הגלים, הנוף של הנהר, הסירות שעוגנות ממש ליד והבריזה העירונית.

(צילום: סיון אסקיו)

אחד השותפים הוא אנתוני מאלון. אירי גאה, חסון ועדין, עם מבטא מדליק כמו מהסרטים. גם הוא, כמו רבים אחרים, הגשים את החלום האמריקני. באביב 2000 היגר לארה"ב מדבלין. הוא התחיל את דרכו כברמן בפאבים איריים, ובתוך תשע שנים נהיה שותף במיזמים שונים בעיר בתחום המסעדנות.

הקשר האירי שלו מתבטא באופן עמוק ב"פיר איי", הוא אומר. המסעדה נמצאת בדיוק במקום שאליו הגיעו רוב המהגרים האירים לניו יורק בתחילת המאה הקודמת, אחרי הבדיקות שעברו באליס איילנד, שנמצא ממש ממול. לכן, כשהקונסוליה האירית בניו יורק פנתה אליו בבקשה לארח ולארגן אירוע לציון 100 שנה למאורעות שהובילו לעצמאות אירלנד, הוא התרגש במיוחד. הוא הקים משפחה וכיום מגדל ילדים קטנים בעיר.

piera.com

Essex Street Market

אמנם הרגע אכלנו גם פחמימות וגם לא מעט סוכרים, אבל נמשיך קצת, ובדרך ליעד הבא ניכנס לכאן לבדוק שוק שכונתי קצת אחר; שוק אוכל סגור, שכולל גם דוכני מסעדות, גם מדפי צרכנייה, קצבייה, דוכן דגים ומאכלי ים, גבינות, ירקן, לחמים והרגשה של מרכז קהילתי. שילוב של מיתוג עירוני, קיבוץ גלויות ושקט.

(צילום: סיון אסקיו)

זה ממש לא "צ'לסי מרקט" התיירותי או "לה דיסטריקט" המפונפן בבאטרי פארק. זה נראה כמו הדבר האמיתי, עם קצת עיצוב והרבה אופי. מה שמפתיע הוא, שממש מחוץ למתחם המיוחד הזה יש רחוב סואן, טיפוסי רחוב מעניינים, הרבה לכלוך ודביקות ושום דבר שמצביע על השוק המיוחד על הדרך. אם אתם באזור, זה שווה סיבוב. במיוחד אם אתם רעבים או אם יש לכם מקום בבטן. מומלץ לטעום ולנשנש.

 120 Essex St

 essexstreetmarket.com

החלום האמריקני 3 - לאוס הקטנה 

אני יושבת בשעת צהריים ב"קה-יו", מסעדה של אוכל מלאוס, מדינה לא גדולה בין תאילנד לווייטנאם. פט, שאחראי לכל מה שקורה במטבח, יושב איתי ומדבר על האוכל בפנים רציניות, עם המון תשוקה. עוד קודם התלבטנו איזו מנה הוא יציג לפניי, ובסוף הוא קובע: "אבל קודם כול את חייבת להבין מאיפה הכול מגיע", ומחליט שהוא רוצה להראות לי את הכנת הרוטב עם הטעמים הביתיים המסורתיים שעליהם גדל.

שף פט שווידר(צילום: סיון אסקיו)

פט נולד בעיר באן תנגון בלאוס, והגיע לארה"ב עם משפחתו כפליט ב־1978, קצת אחרי שהקומוניסטים השתלטו על המדינה. המשפחה ברחה לתאילנד וחייתה במחנה פליטים, שם מת אבי המשפחה. מתאילנד הצליחו להגיע לארה"ב, והתמקמו כמו רבים מבני עמם במערב התיכון, בוויצ'יטה, קנזס. ניגוד חריף לחייהם הקודמים. כל זאת עבר על פט עוד בטרם הגיע לגיל שלוש.

אמנם משפחה אחת ממולדתם שהגיעה לארה"ב לפניהם עזרה להם, אבל משפחתו של פט עבדה קשה כדי להצליח. "הגשמנו את החלום האמריקני, חוץ מאבא שלי, שלא זכה", הוא אומר בלי להניד עפעף. ב־1999 עבר למדינת ורמונט, שם התקבל לבית ספר לבישול. התחנה הבאה הייתה ניו יורק. כמו רבים לפניו, גם הוא גילה שלא קל לכבוש את העיר הגדולה, ושמנהטן עם כל קסמיה, קשה ומקשיחה. כשחיפש מפלט בקהילה הלאוטית ובאוכל של הבית, כמעט לא מצא כזה. לא אוכל אותנטי ולא מצרכים כדי ליצור אוכל כזה.

(צילום: סיון אסקיו)

אחרי 15 שנה במטבח הניו־יורקי החליט פט להרים את הכפפה. אחרי אינספור שיחות אל תוך הלילה עם אמו פתח את "קה-יו, שכולה אוכל לאוטי ביתי עם טוויסט קצת שונה. "אין דרך לא נכונה", הוא אומר. מצרכים ספציפיים שהוא צריך למטבח שלו במפתיע (או לא) היו רק בקנזס, שם כאמור יושבת קהילה גדולה יחסית של יוצאי לאוס. דודו שולח לו דגים מיובשים שהוא דג ומייבש, ואמו שולחת ירקות מגינת הירק שלה. תקופה ארוכה הוא חיפש טבחים ועובדי מטבח מלאוס, אבל לא מצא כאלה, כך שנוסף על תפעול המסעדה, הוא בעצמו מדריך ומלמד את הצוות איך לחוש את הבאלאנס הזה בטעמים, שכל כך חשוב לו.

הקהל שפוקד את המסעדה הוא אקלקטי - הודי, סיני, מקומי מהשכונה, וכולו פתוח לנסות ולחוות תחושות וטעמים חדשים. "אני בר מזל שאני יכול לעשות את הדברים שהם כל כך אני - בשלן, לאוטי, איש משפחה. אני מייצג את המשפחה ואת המורשת שלי בדרך היחידה שאני מכיר, שהיא החלק המרכזי של חיי - דרך האוכל". ואכן, מרגישים את כל אלה באוכל שהוא מגיש, דרך ההשקעה, השילובים, הצבעים והטעמים.

זמן קפה - Cafe Gitane

מעבר לפינה, שוב על רחוב מוט, יש בית קפה שעושה טוב. קצת בפנים, קצת בחוץ, בייסיק עם קמצוץ וינטג'. גם המלצרים כאלה. אחלה קפה, גם אחלה אוכל, אם עוד יש לכם מקום. צרפתי על גבול הים־תיכוני. נראה כאילו הוא היה שם מאז ומתמיד. שבו בחוץ או בפנים ליד החלון, ופשוט אל תעשו כלום לכמה דקות.

(צילום: סטודיו קרן וגולן)

242 Mott St

cafegitanenyc.com 

Jing Fong Restaurant

ממשיכים לרחוב המקביל, אליזבת. מזמן לא אכלנו. גם אם אתם לא רעבים, לכו תנסו: מסעדה סינית של דים סאם בעיקר, אבל לא רק. מתחם שישים בכיס הקטן את חדר האוכל של דגניה ב'. כולו שולחנות עגולים, ומקומיים רעשניים אוכלים או דוחפים עגלות מתכת, שעליהן קערות וסלסילות דים סאם וחבריו. תפסו מקום ותתחילו לסמן בידיים לחבר'ה עם העגלות. ההמלצה שלי - תטעמו מהכול, גם אם אתם לא יודעים בדיוק מה יש שם.

(צילום: סיון אסקיו)

נסו לשאול אם זה צ'יקן או ביף, אבל אני לא בטוחה שתצליחו לקבל תשובה מדויקת. תפזלו לצלחות של השכנים שלכם לשולחן (לא חשבתם שתשבו לבד?!), ותצביעו להראות שגם אתם רוצים. ממליצה לנסות את הברווז, את הלחמניות הממולאות, לפחות שתיים־שלוש סלסילות של כופתאות עם משהו, rice noodle rolls ,Chinese broccoli, fried sticky rice. המחירים נעים בין 2 ל־7 דולרים. בצהריים אתם יכולים בקלות לצאת עם ארוחת צהריים יפה בפחות מ־15 דולר לסועד, אבל כדאי להביא בחשבון שעלול להיות מאוד מלא שם.

20 Elizabeth St 
jingfongny.com

Little Choc Apothecary

מסעדת קרפים 100% טבעונית. מאוד ביתית ומפתה. הריח מושך פנימה, מתהפנטים קצת מתהליך היצירה ממש מול הכניסה, ואז עולים למעלה ומזמינים מנות מפתיעות ומשביעות עם טעמים שמתפוצצים בפה. את המרכיבים הם לרוב מכינים ממש במקום, ומה שלא - צורכים ממקורות ידועים שעומדים בתקן המחמיר שלהם. היצירות בהחלט מקוריות וסוגרות את פינת "מה נאכל עכשיו?".

(צילום: סיון אסקיו)

141 Havemeyer St

littlechoc.nyc

שבע שעות אחורה, המדריך לאוהבי ניו יורק(צילום: סטודיו קרן וגולן)

המקומות לקוחים מתוך הספר החדש "שבע שעות אחורה" מדריך לאוהבי ניו יורק, בהוצאת לאנצ'בוקס, 184 עמודים (בכריכה רכה), 108 שקלים