החיים הכמעט מושלמים של מנחת ההורים
תמר כהן לביא, אימא לארבעה ילדים ומנחת הורים, מרגישה הרבה פעמים שהיא חייבת לחייך ולהיות סבלנית מחוץ לבית כי התנהגותה היא בעצם כרטיס הביקור שלה. אבל מה קורה כשהילד צורח בסופר או כשהילדה משתוללת יותר מדי?
הסטטוס: אימא לארבעה, משרה מלאה ותובענית. עוד אחר הצהריים שגרתי למדי ואני בסופר השכונתי, העגלה עמוסת קניות והילדים משתרכים אחריי. אנחנו מגיעים לקופה, הקטן שלי בן הארבע מתחיל להתמגנט למדף השוקולדים והסוכריות. אני יודעת שהנה זה בא - הבושות.
הוא מתחיל לצרוח, מבהיר לי כמה שהוא חייב קינדר וסוכריה על מקל ואני, תוך כדי שליפת כרטיס האשראי בקופה, מתחילה להרגיש את העיניים של הסובבים אותי, בוחנות את הסיטואציה ואת התגובה שלי, תוהה האם אעמוד בציפיות.
התנהגות על אנושית
ציפיות? הנה העניין - אני מדריכה ומנחת הורים ולכן מרגישה שאני כל הזמן תחת זכוכית מגדלת. הורים רבים עברו אצלי הדרכה פרטנית או בקבוצה. חלקם אפילו גרים בשכונה שלי לכן אני תמיד בתחושה שאני צריכה להוכיח משהו, לא רק לעצמי אלא בעיקר להם, חייבת לשמש דוגמה, שכן ההתנהגות ההורית שלי היא גם כרטיס הביקור שלי.
אבל לכרטיס הביקור יש חסרונות, הוא מחייב התנהגות "על אנושית" לפעמים, דורש ממני תמיד לספור עד עשר, לחייך בלי הפסקה, תמיד להיות סבלנית כלפי הילדים שלי, להצליח לתת מענה מושלם לארבעה ילדים בגילאים שונים במקביל, כשהגדולה בת 12 כמעט והקטן בן ארבע, כל אחד עם הרצון שלו, האופי המיוחד שלו והקריזות שלו - כמה זה קשה. אסור שהם יבכו, אסור להרים את הקול. אני חייבת להיות האימא לתפארת שמייצגת באופן מדויק את כל הכללים והעצות שאני מנחה לאחרים. אני מודה - גם עבורי, התדמית חשובה.
מה יגידו
תקופה ארוכה הסתובבתי בתחושה הזו ובניסיון להראות שהכול מושלם, כי אם לי זה מצליח אז ודאי זה יצליח גם להורים שיגיעו אליי. פעם אחת ויתרתי על בילוי בגינה כי הרוחות היו קצת סוערות בבית, הילדים היו חסרי סבלנות ופחדתי שהם ישתוללו בחוץ ואצטרך שוב לעמוד מול עיניהם הבוחנות של השכנים. בדיעבד, זו הייתה טעות והילדים שלי שילמו את המחיר. מצאתי את עצמי מוטרדת ומתקשה ליישם דרכים בהם אני מאמינה כי כל הזמן הייתי עסוקה במה יגידו הסובבים. האם זה הופך אותי לאימא פחות טובה או אולי מוריד מהמקצועיות שלי.
לטורים הקודמים:
בת 9 בטיול של הצופים ואימא שמתקשה לשחרר
אל תשאלו את הילד אם הוא רוצה להתקלח
כשהבנות הגדולות שלי היו קטנות עבדתי כמורה ולא הייתי עסוקה כלל במה אנשים אחרים חושבים. התנהלתי כמו שחשבתי שצריך ובוודאי שגם עשיתי טעויות על הדרך, אך הרגשתי שההורות שלי הרבה יותר זורמת ובלי לחץ. שאלתי את עצמי מדוע אני מוטרדת דווקא עכשיו ואני חושבת שזה בגלל שהילדים הקטנים שלי עדיין בגיל בו אני מעצבת את התנהגותם ומלמדת אותם מהו גבול ובנוסף עכשיו יש לי יותר כלים וידע אבל גם יותר צפיות מהסביבה.
אני חושבת ששילוב של אלה הוא דווקא שמגביר את סף הלחץ והחרדה שלי. אני כל הזמן בקונפליקט בין הפתרון הנכון שדורש תהליך ממושך לבין פתרון מהיר אך משמעותו כיבוי שריפה רגעית ואינו מלמד או מעצב. עכשיו יהיה שקט, אף אחד לא ישים לב שהייתה כאן סערה. אני כל הזמן מתחבטת עם השאלה הזו, באיזו דרך לבחור - בדרך בה אני מאמינה, דרך ארוכה ומלמדת לבין דרך מהירה וקלה אך עם השפעה רגעית.
קודם כל אימא
אני עוברת עם עצמי תהליך ומבינה שאני לא מרי פופינס, אלא קודם כל אימא, ולילדים שלי לא משנה מה המקצוע של אימא שלהם. הם מתנהגים בטבעיות ולכן גם להם יש את כל סוגי ההתנהגויות המוכרים: התקפי זעם, קנאה בין אחים, סממני גיל התבגרות וכן, גם אני צועקת על הילדים שלי כשאני כועסת, זה קורה. אני לא אוהבת את זה אבל לפעמים מרגישה שנמאס לי ואני צועקת, ואחר כך מתחרטת.
אני מאמינה כי יש לחנך מתוך כבוד ושיח אבל יש ימים שאני מביאה כעסים הביתה שלא תמיד קשורים לילדים או שאחד הילדים ממש הכעיס אותי. כשאני עושה זאת אני ממש מודעת לכך ומשתדלת לחזור למסלול. הדבר הבולט ביותר בהורות שלי הוא המודעות. לפעמים המודעות גבוהה מדי ולכן המחשבות לא פוסקות וכמעט בכל תגובה אני בודקת אם פעלתי נכון. כשהורה צועק כל הזמן והבית מתנהל רק בצעקות זה ממש לא נעים. עם זאת, אני לא חושבת שאפשר לחיות ברוגע מוחלט מבלי להתעצבן או לצעוק (שומו שמיים) אבל משתדלת להיות מודעת גם אם לא תמיד מצליחה.
ההתמודדות ההורית שלי מאפשרת לי לחשב בכל פעם מסלול מחדש, משום שבניגוד למה שאנשים חושבים, אי אפשר לפתור בעיות ברגע, גם אם יש ניסיון. זה מצריך חשיבה ותהליך וגם טעויות בדרך. כולם רוצים שיחשבו שהם מושלמים אבל הקבלה של חוסר השלמות מול הציפייה להיות הורה כמו בסרטים היא תהליך פנימי ואני חושבת שרק שמפצחים אותו אפשר באמת לשאוף ולהתקדם כדי להיות הורה טוב עבור הילד. אבל זה עדיין לא אומר להיות מושלם, כי שלמות יש רק באגדות.
דוגמה אישית לילדים
אני מוצאת את עצמי בקונפליקטים של תאוריה הלכה למעשה וכן - יש פער בינהם. אני למשל מאמינה בגמילה מוקדמת מחיתולים בסביבות גיל שנה וכך גמלתי את בנותיי הגדולות אך כשאוריה, הבת השלישית שלי, הייתה בת שנה, היא רצתה להיגמל מטיטולים מיוזמתה. הייתי בדיוק בסוף ההיריון הרביעי שלי, מלאה בהורמונים, שיא הקיץ וקמצוץ של סבלנות.
היא כבר הראתה סימנים של מוכנות ועשתה בשירותים אבל אני לא הייתי פנויה רגשית לזה. הייתי חייבת לוותר על הצורך שלה לטובת הצורך שלי. לאחר הלידה כשהתאזנתי והרגשתי שאני פנויה נפשית לזה התחלתי תהליך רגוע של גמילה. הוא עזר לתהליך להיות מהיר ויעיל אך עדיין נותרו בי תחושות לא טובות לגבי הויתור העצמי שלי לגמול אותה עוד קודם רק בגלל שאני לא הייתי מוכנה לכך.
לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
המשימה העיקרית היא להוות דוגמה אישית לילדים שלי ולא לסביבה. הבית הוא מחנה אימונים לחיים ולכן זה מצריך עבודה קשה ויומיומית. לפעמים יש פתרון נגיש ומיידי שיפתור את הבעיה כאן ועכשיו אבל לעיתים אני בוחרת בפתרון המורכב יותר שייתן מענה ארוך טווח וזה המאבק האמיתי. כך או כך לפעמים אני מצליחה, לפעמים נכשלת אבל תמיד עם היד על הדופק.
בסוף כל יום אני שואלת את עצמי האם פעלתי נכון או טעיתי. אני יודעת שאני לפעמים שוגה ומשתדלת לתקן כמה שיותר מהר אך בעיקר מקווה שמצליח לי. אני חושבת שאין דבר כזה הורה מושלם כי אם הוא קיים איפה שהוא - כנראה שאין לו ילדים, עדיין.
הכותבת היא אימא לארבעה ילדים, מנתחת התנהגות ומדריכת הורים וצוותי חינוך
משפטים שאנשים אמרו לפני שהפכו להורים:
לפנייה לכתב/ת 
