היהודי שהיה בנוער היטלר
הוא נולד כנער אוסטרי, גדל כגרמני והתחנך בנוער היטלר, גויס לצבא הנאצי - ונשבה בשבי בעלות הברית. כךהתגלגל הלמוט ון שווייצר להיות יצחק, יהודי מאמין שנשוי לרבקה: "חששתי מהתגובות של היהודים לעבר שלי. פחדתי שהם יזרקו אותי מכל המדרגות כשיבינו מי אני ומה הייתי"
סיפור חייו המדהים של יצחק ון שוויצר הוא מסוג החומרים שלו נכתבים כספר – נראים מוזרים מכדי להיות אמיתיים. הוא נולד בכלל כהלמוט, נער אוסטרי, התחנך כגרמני נאצי והשתייך ל"נוער היטלר" - ולבסוף התגייר והפך ליהודי.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
שום דבר מלבד העיניים הכחולות עזות המבע לא מסגיר את הסיפור המדהים שנושא עמו יצחק (הלמוט). בגיל 91 הוא עוד מתנדב עם רעייתו רבקה (פני) בפסטיבל "לימוד" השנתי באנגליה, כמנהגו כמדי שנה. רבקה אחראית שם על חדר האוכל, דואגת שהכל יתנהל כשורה מול מאות הסועדים.
יום השואה בערוץ היהדות :
- מלוב - לברגן בלזן - למעברה: רחל עגיב כבר לא שותקת
- למה עמדתי בצפירה/ מלכי רוטנר
- מהספרייה של הרמן גרינג - לישראל: תנ"ך עתיק בן כמעט 400
- "אלוהים, אפילו ששרפת את מיטתי - אין לי טענות"
"אז מאיפה להתחיל? הוא שואל אותי, ומיד מתחיל מההתחלה: "נולדתי בווינה, אוסטריה. כשהייתי בן שמונה עברה כל משפחתי לגרמניה - אמי החורגת, אבי ואחיי הקטנים. אבי עבר לנהל שם חווה גדולה בתקופת המשבר הכלכלי. עבדנו כולנו מאוד קשה. היינו שישה ילדים, ואבי התקשה להחזיק את החווה. הייתי תלמיד טוב, ולכן בגיל תיכון המליצו הרשויות לאבי שאלמד בבית ספר בעיר הסמוכה".
עם צלב קרס על המדים
העננים כבר החלו מתחשרים מעל שמי גרמניה, והקהילות היהודיות החלו להרגיש את הטבעת הנאצית מתהדקת – אבל עבור הלמוט הצעיר ומשפחתו ה"ארית" לא הורגש שינוי באותן שנים של אמצע שנות השלושים. "ציפו מאיתנו שנצטרף לנוער היטלר (ה'היטלר יוגנד')", הוא מסביר. "מישהו היה חייב להיות המנהיג של הכפר. היינו הולכים לעיירה הסמוכה ופוגשים שם בנערים מעיירות אחרות. באופן אוטומטי מי שהיה ב'נוער היטלר' - הפך למנהיג המקומי של העיירה שלו".
לדברי ון שווייצר, "זה היה כמו כל תנועת נוער אחרת, כמו 'צופים'. בסופו של דבר רצינו את זה כי זה היה מפלט מחיי החווה הקשים. ככה יכולנו להתחמק מהעבודה עם מחויבויות אחרות. היו לנו מדים עם כל הסמלים, ובכל שבת ללא לימודים, היינו נפגשים".
מה הייתם עושים שם?
"מצעדים, תחרויות חצי-צבאיות חצי-אתלטיות, אולימפיאדת ברלין הייתה ברקע ב-1936, וכולנו רצינו להיות מוכנים, להתכונן לאירוע הלאומי. רצנו למרחקים, עשינו כל מיני תרגילי קפיצה. הגיעו גם המנהיגים הבכירים, ואז הכול היה אותו דבר - רק יותר רציני. הם היו כמו מפקדים בצבא, היינו צריכים להקשיב להם, היינו חוטפים צעקות, ואם המדים לא היו מסודרים כמו שצריך - היית צריך לרוץ. זו לא הייתה חוויה כיפית ולא אהבנו את זה. למזלנו זה לא קרה הרבה".
"היינו מפוחדים וצייתנים"
באותה התקופה לא הכיר ון שווייצר הצעיר אפילו יהודי אחד. "באזורי הכפר לא היו כמעט יהודים", הוא מסביר. "שמעת על מה שקורה להם, על המדיניות, היו עיתונים. אבל הכול נראה מנותק מאתנו. הם היו בני המעמד הבינוני-גבוה, הרחק מאתנו, או קומוניסטים כשרוסיה תמיד נראתה כאויב הגדול.
"היטלר היה כל כך מוצלח בעיניי הגרמנים אז כי אנשים חשבו שהוא יכול להתמודד מול הרוסים והוא יעשה סוג של סדר. היטלר היה לכאורה בעד סדר, אבל זה כאמור היה רק ההתחלה, זה הפך להיות גרוע יותר ויותר עד שלבסוף פרצה המלחמה.
"בשלב הזה כולם כבר היו מפוחדים וצייתנים. עשית בדיוק מה שציפו ממך לעשות, ולא אמרת מילה. ידענו שיש רכבות, ידענו שלוקחים אנשים, ומה שהרגיע אותנו זה שזה קורה 'להם' ולא לנו. זה גם היה משהו שרק קראנו עליו. לא ראינו את זה במו עינינו, לא לקחו אף אחד מהעיירה הקטנה שלנו. לא היה שום קשר אישי".
ון שווייצר נזכר שהתבקש ב"תנועה" להכין תבשיל כפרי, "סוג של חמין", שיימכר למטרות צדקה. "הלכנו מדלת לדלת ואספנו כסף בעיר הסמוכה. החלטתי ללכת לבתים הגדולים שבהם גרים העשירים, כדי לאסוף סכומים יפים. עד היום אני עוד זוכר את מבטי האימה של האנשים שעל דלתם דפקתי. כאשר ראו אותי עם מדי נוער היטלר (עם צלב הקרס על הזרוע), הם שמו משהו - ומהר סגרו את הדלת. חלקם פשוט טרקו אותה בפניי. אני זוכר שסיפרתי לסבתי, והיא הסבירה לי שרובם היו כנראה יהודים והם חיו בחשש מתמיד".
מהצבא הנאצי - לשבי האמריקני
בגיל 18 גויס יצחק לצבא. "זה קרה בשנת 1944. הם חיכו שאסיים את הלימודים שלי. רוב חבריי לתנועה נלקחו כבר בגיל 16. גויסתי ביום שבו נעשה ניסיון התנקשות בחייו של היטלר, שלצערנו כידוע לא הצליח. נשלחתי לחזית הרוסית. הייתי די להוט להתגייס פחדתי להישאר 'ילד בית ספר לנצח'. היינו אמורים לעצור את ההתקדמות הרוסית לעבר ברלין. הלחימה הייתה קשה מאוד. בשלב מסוים היינו חמישה ימים בלי אוכל, כמעט בלי תחמושת. הרוסים ירו עלינו בכל לילה, למזלנו בשעה קבועה. לא הייתה לנו שום תמיכה, רק אנחנו והרובים שלנו".
ולמה לא נכנעתם?
"לא רצינו, לא להם. ידענו מה הרוסים עושים לשבויים שלהם. היה לנו ברור שאנחנו לא נכנעים להם. התחלנו לנוע לכיוון מערב, במטרה לפגוש את אחד הצבאות האחרים ולהיכנע להם. הכבישים היו מלאים באזרחים, התזוזה הייתה בעיקר בלילה כי ביום היו התקפות של מטוסים כל הזמן, וכך נחתנו בסוף בידיהם של האמריקנים.
"כשהגענו כבר לא היה צורך בשום פורמליות. אמרו לנו: נשק בצד ימין, רכבים בצד שמאל, ותתחילו ללכת. הלכנו בטורים ארוכים של חיילים ללא שום שמירה. הם ידעו שאין לנו לאן לברוח. היינו מאות-אלפים. היכן שהסתכלתי ראיתי חיילים גרמנים. המסמכים שלנו כבר היו מוכנים לשחרור, כך לפחות אמרו לנו האמריקנים, אבל אז הגענו לנקודת מפגש עם הכוחות הבריטים והתמונה השתנתה. מצאנו את עצמנו במחנה שבויים ענק, סביבנו שומרים. לקחו אותנו לבלגיה ומשם חצו איתנו את התעלה לבריטניה. רצו אותנו ככוח עבודה בקצירת היבול".
מי רוצה בכלל להיות יהודי?
מאחר וידע אנגלית עוד מתקופת בית הספר, קיבל ון שווייצר עד מהרה תפקיד כמקשר בין השובים הבריטים לשבויים הגרמנים והאוסטרים. תקופת השבי התמשכה, והעבודה החקלאית הפכה בשלב מסוים לצבאית, כשהיחידה הועסקה בפירוק תחמושת הובילה אותו למחשבות על הישארות בבריטניה.
ון שווייצר נשאר באנגליה, ואז הכיר את פני, בחורה בריטית מקומית עם שאיפה תמוהה בחיים - להיות יהודייה. רבקה ממהרת להסביר: "ניסיתי להתגייר כמה פעמים עוד לפני שהכרתי אותו בבית הדין בלונדון, ונידחתי שוב ושוב. עבורי זה היה צעד טבעי. תמיד הייתי מוקפת בחברים יהודים. כשהחיים היו קשים, הם היו אלה שעזרו לי. זו הייתה תמיד הרגשה של קירבה".
הזוג הביא לעולם שני ילדים, ובחר להגר לדרום אפריקה, שם קיבל ון שווייצר תפקיד ניהול ברשת חנויות בריטית. "היינו הרפתקנים", הוא מבהיר. "היא הפכה את חיי. היה ברור לי שמבחינת העבודה, זה המקסימום שאגיע אליו. הייתי זר, גרמני, ממש לא בריטי בן המעמד הגבוה שיכול היה להמשיך ולטפס הלאה".
חשש מהתגובות בקהילה היהודית
אבל התשוקה ליהדות לא עזבה: "ביוהנסבורג יש קהילה יהודית מאוד גדולה", אומרת רבקה (פני). "התחלתי להתנדב במוקד עזרה נפשית של הקהילה היהודית לאנשים בעלי נטיות אובדניות, ומי שהייתה לצדי היא אשתו של הרב המקומי".
איך אתה התחברת לכל זה?
"ברור לך שחששתי מאוד. רציתי כמו רבקה להיכנס לזה, אבל חששתי מהתגובות של היהודים לעבר שלי. פחדתי שהם יזרקו אותי מכל המדרגות כשיבינו מי אני ומה הייתי. היה לי קשה להאמין שיהודים יקבלו אותי. יבטחו בי. יראו בי חלק מהקהילה".
.jpg "\"ידענו שיש רכבות, ידענו שלוקחים אנשים, ומה שהרגיע אותנו זה שזה קורה 'להם' ולא לנו\". יצחק ון שווייצר (צילום: טלי פרקש)")
החששות התגלו כחסרי בסיס: "התעלמו מהרקע שלי לחלוטין", ון שווייצר מעיד. "אף אחד לא שאל שום שאלות. אני מניח שהיו להם רגשות לגבי זה, אבל זה אף פעם לא הפך להיות אישו. גם הליך הגיור עצמו היה מאוד פרקטי וענייני. ציפו מאיתנו להגיע לתפילות ולהתחיל לקחת חלק בקהילה, בשבת; ילדינו שהיו באותה העת בני שמונה ועשר החלו לפקוד את בית הספר היהודי. היו לנו חברים נהדרים על ההתחלה, והתקבלנו פשוט בזרועות פתוחות".
42 שנים חיה המשפחה בחיק הקהילה היהודית בדרום אפריקה, ורק בשנה האחרונה שבה לאנגליה. "אנחנו מאוד מעורבים בכל מה שנוגע לקהילה ולפעילות התנדבותית - כולל 'לימוד', וממשיכים את זה כמו שאת רואה גם פה".
.jpg "צילום: טלי פרקש")
